פאק.
פאקינג שיט פאק.
עצרו הכל. כלומר בחיים שלי, לא בשלכם, כן? עצרו הכל - את ההתלוננויות על התואר שני, על ההתבחבשות עם המליון וחצי דברים שאני רוצה לעשות ולא מספיק לעשות עשירית מכך (אבל עדיין יש דברים שנעשים), עצרו את זה שאני צריך להבריז כרגע ממשהו, או לא להבריז, לא יודע, עצרו.
פאק איט אול.
הבלוג הזה בן 10.
עשור.
זה אומר שעשור עבר מצרי של כיתה י', שפותח את הבלוג הזה באיזור פסח או משהו כזה, מסיבה שאני כבר לא זוכר - אולי רצון לפלטפורמת חפירות כלל עולמית, אולי רצון לקשר עם עוד אנשים דפוקים כמוהו, אולי, אולי, לא יודע. כן, ודאי שאותו הצרי שהוא בעצם אני או אני שעבר אבולוציה או אלוהים יודע מה, זה אותו הצרי, אבל.. אבל. הכל כבר השתנה. ללא פאקינג היכר.
זה היה כיתה י', אוקי? המצחיק הוא שדווקא עכשיו, עשר שנים אח"כ, לפחות יום וחצי בשבוע אני מרגיש בדיוק כמו שהרגשתי אז, מינוס הרבה אנשים בלתי נסבלים מסביב, אבל..
וואו. ממש קשה לכתוב את זה ככל שאני חושב על זה.
כבר כמה פעמים עשיתי פוסטי סיכום זמן בישרא'. בשנים האחרונות ישרא' לא היה כר מעניין. הוא הכי לי לפחות בשנה האחרונה כמה וכמה וכמה אנשים יקרים מאד. אבל זה מצטרף לרשימה ארוכה של אנשים שהכרתי, ויתרה מזו, שנשארו איתי בקשר כבר.. לפחות עשור.
אנשים שאשכרה התחילו בתגובות כאן, אי אז בסוף 2004, באותם חופשים מיתולוגיים של כיתה י' ויא', באותה תקופה שבה התגלתי והתגדלתי בתור שרמוטה זוויג XY - נותרו.
אנשים אחרים שהכרתי כאן, ייתכן ולא אפגוש אותם לעולם, ייתכן ואפגוש אותם רק פעם או פעמיים, לא נזדקק לדבר מעבר למבט בין העיניים, מבט מכיל ואמפתי, והנהון. הרי אחרי שאתה מכיר בלוג של אדם, ואותו אדם מכיר את הבלוג שלך, למה תזדקק? לדעת את צורת פניו? את הדרו? את הריח שלו? את הטעם שלו בבגדים, את הדרך בה הוא הולך? לא. דבר מזה לא משנה, אחר שאתה מכיר את צלו, את הצלקות שלו, את החלומות שלו, את הכמיהות שלו - בדיוק כמו שהוא מכיר את שלך.
מאחר ומאז סוף 2006 אני יוצא ונכנס לסירוגין ממערכות יחסים מונוגמיות, להתחיל לזיין את השכל על כמה שישרא' היה אחראי על אותה תקופת שרמוטיות, או אם נרצה, רנסנס מיני משוחרר רסן, לא יהיה רלוונטי במיוחד. הוא כן, באופן ישיר, אחראי לפחות על שתי מערכות יחסים רציניות שהיו לי. אחת טראגית, השנייה הרבה פחות. אבל היו.
ועוד לזכור שבזמנו האנשתי את הבלוג. קראתי לו שאנדור. בעצם, עדיין קוראים לו שאנדור, הרי לא שיניתי את זה. אבל משום מה, אחרי עשור, קצת קשה לקחת את העניין הזה בהומור.
מעטים הדברים שהצלחתי להתמיד בהם עשור. למעשה, כשאני חושב על זה, זה לא מאפיין את הדור שלנו, להתמיד במשהו ספציפי, שהוא לא מסגרת ברורה לגמרי או כפוייה לגמרי, במשך עשור. כלומר, הצלחתי לנגן מעל לעשור. הצלחתי ללמד ברמצווה כמעט עשור. הצלחתי כל מיני דברים כאלה עשור, מעבר למערכת-חינוך-ושטויות-דומות, אבל בעיקר, לא דמיינתי שאני אצליח לשמור יומן שכזה עשור. בזמנו, לפני הבלוג, היו לי מעין יומנים או זעיר יומנים או שטויות כאלה שנשכחו ונמחקו ומתו וכנראה שטוב שכך, כי השטויות שכתבתי שם היו באמת שטויות (מצד שני, הי, הייתי בן בקושי 11-12 וגג 13).
אבל..
אלוהים,
למה כ"כ קשה לי פתאום להתבטא?
אולי כי זה עשור, של משהו משמעותי? בדיוק כשלא מזמן חרב הסגירה הייתה מונחת על הצוואר של כל הקהילה היפה הזו, שרק מדגימה שלא חשוב כמה דורות עוברים וכמה מייללים על הדור שלנו, עדיין כל שנה מביאה איתה הרבה מאד אנשים טובים, אינטלגנטיים, אדיבים ונפלאים לקהילה הזו ובכלל? שאם כבר, ככל שעובר הזמן, אנשים צעירים יותר ויותר כותבים יפה יותר ויותר, מתבטאים נפלא, חושבים עמוק - ילדים, אבל ילדים כ"כ חכמים, כ"כ נבונים, כ"כ בכיוון.. אכן, המקום הזה כמה וכמה פעמים החזיר לי אמון באנושות. דרמטי משהו, אבל, אני מניח שהכוונה הועברה.
עשור.
עשור שהחיים שלי מגוללים בו יפה, החל מכיתה י', והלאה ליא', יב', צבא, היציאה מהצבא, השירות לאומי המדהים, העבודה עם האוטיסטים, שנה א', ב', ג', ועכשיו, תואר שני. זה פורמלית. מעבר לזה זה שרמוטיות, נופר, שירה, בר, עדי, סהר, ועכשיו זוגתי, שאני כמעט ולא כותב עליה.
אני גם קרוב לוודאי שלא אאזכר אותה, מתוך נסיון כלשהו להמנע מאיזה ג'ינקס ומזל רע, למרות שאני חושב שמה שדפק את המערכות-יחסים הקודמות לא היה מזל רע כמו שהיה פשוט שמשהו לא עבד, אינהרנטית, או שיצאתי אידיוט, למרות שכשמשהו נכשל זה אשמת השניים, בצורה כזו או אחרת.
אבל זה לא משנה.
הלהקות - כולן.. ההרכבים הקטנים יותר, הפרוייקטים, הדיסק שיצא, השירים, הפנזינים, קריאות לעיצובים, קריאות לכל שטות אחרת ו.. אוח. כ"כ הרבה. חיים. פאקינג חיים שלמים שמאוגדים כאן. טוב, לא חיים שלמים, אבל קורות חיים והתפתחות אישית, שבצורה אירונית משהו, אני עכשיו אשכרה חרד לה - ולו רק כדי שמטופלים או תלמידים לא יקראו את זה. רק זה חסר לי, אחרי הסערה שהייתה בפייסבוק בזמנו.
החל משטויות גזעניות, וכלה בהארות פילוסופיות, או פסבדו פילוסופיות, מאבקים עצמיים, דת, הזיות כאלו ואחרות ושטויות כאלו ואחרות.
הכל כאן.
שריר, קיים, מובנה, חי.
מהרגעים האלה של להסתכל החוצה ולראות את העולם ממשיך. זעקות אמבולנס, אוטו נוסע, אנשים ברחוב מהלכים בעיסוקיהם, באסם מכין עוד חומוס לאדם רעב עם עשרים ש"ח עליו, קולות אביב תל אביבי. העולם כמנהגו נוהג ונראה שלפחות לדקה אחת, הכל בסדר בעולם הזה שלי. הכל כמעט בסדר, או יהיה בסדר. רגע להיות מאושר בו קצת.
יאללה שאנדור, שיהיה למזל טוב.
חגיגות העשרים מתישהו.
ובדיוק היום הולכים להרים כוסית ליומולדת של אדם טוב, נרים גם אחת לך.
לחיי המקום הזה,
הקהילה הנפלאה הזו,
קשרי אנוש נהדרים ונפלאים שלא חשבתי שאצור ועוד אמשיך לצור אותם, שנה אחר שנה.
הרבה אהבה, אנשים,
אהבות עד
אהבות עולם
אוהב
תמיד
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
