במשך שנים חונכתי לאדיאולוגיה ימנית טיפוסית או מרכזניקית טיפוסית, פוליטית, כלכלית. ואז בא הצבא והביא לי סטירת לחי, יחד עם חשיפה להרבה יותר מידע באינטרנט. אני לא יכול להכחיש יותר, נניח, שיש כיבוש. אין בדיוק אפרטהייד א-לה-קייפטאון צפונה, אבל יש פשע דפקטיבי. לא, לא רצח עם, יש פשע. שהוא נוראי. בטח כשהוא מכוסתח עם זיינת שכל רגילה רפובליקנית משהו של הגנה על המולדת. אבל זהו, כאן לא מדברים על כיבוש יותר, כלומר כרגע, אלא מדברים על עסק אחר, והוא הסלידה שלי מה1 במאי ספציפית ולא ספציפית, מסוציאליזם.
1. סבא ז"ל היה מניאק רציני משפחתית, אבל מעבר לזה, אכל לא מעט קש. את השואה הוא איכשהו שרד. ה'מזל' שלו, זה שאותו לא גירשו לאושוויץ (כמו מה שקרה עם סבתא), אלא שהוא דשדש במחנות עבודה ניידים כאלה, בונה ביצורים ובכלל לצבא הגרמני וההונגרי ומה לא. כשניסו לשרוף אותו, כשהוא מלוכלך מבנזין, הוא וחבר הצליחו לקפוץ מאיזה אסם שהבעירו ושרף איתו כמה וכמה אנשים. איכשהו, הוא הצליח לברוח, להתמודד, ואפילו להשאר אדם מאמין שאחרי זה מכר את נשמתו לאיזו ישיבה בה היה אב בית או שקר כלשהו אחר. הוא פגש את סבתא, טרייה מאושוויץ וממחנות מעבר אחרים, והם החליטו להקים משפחה, כשהם עדיין מתגוררים בטרנסליבניה, באיזורים שבהם סבא גר בזמנו - אותו הכפר שאמא שלי ודודה שלי נולדו בו - שומיו, במחוז סיל'אדי. מאחר ואנחנו מדברים על טרנסילבניה, אנחנו מדברים בעצם על מה שהפך להיות חלק משלטון רומני. רומני בשנות ה40-50-60 זה אומר, קומוניסטי. אדום. סבא שנא אדומים. לא אהב את העובדה שמחלקים את פירות העבודה שלו לכולם. לא אהב את העובדה ששונאים את אלוהים, בפקודה, לא אהב את כל האנטישמיות שעדיין נשארה שם חזק. אמא סיפרה אגב, שאפילו את הכריכים בגן, היו מחלקים מחדש לכולם כדי להגביר ערכים סוציאליסטיים משהו.לאמא היו תמיד כריכים מושקעים יפים, והיא קיבלה את פירות הביאושים של הורים פחות משקיענים - והרי לכם הרוע כולו בלמה סוציאליזם לא כ"כ נכון. בע.
מאז שישראל הוקמה, סבא רצה לעלות. היה לו אפילו רדיו שמכוון לקול ישראל בצורה פיראטית, ומפה שלמה של ארצישראל.
ואז השכן מניאק פתח עליו פה.מסיבה כזו או אחרת, מה זה חשוב.
והסיקורטטה - השב"כ הרומני או הק.ג.ב. הרומני דפק בדלת. אז הוא עבר שואה? יופי, עכשיו הוא גם עבר את הגיהנום שאסירי ציון עברו. אני זוכר שבכיתה ד' כתבתי על זה חתיכת עבודה. ד', או ה'. אמא תמיד לקחה ברצינות את הפרוייקטים הבית ספריים שלי והחליטה להקפיץ אותם באיזה 10 רמות. כך גם היה עם הפרוייקט הזה, שאני חושב שהשקעתי פחות בסמינר שלי על אנורקסיה כרונית מאשר שהשקעתי בעבודה הזו. כנראה האמוציות. לא משנה. אז ראיינו את סבא, שבקושי דיבר עברית כמו שצריך, אז אמא עשתה את הראיון בהונגרית. אז הייתי קטן מכדי להבין מה זה מניעת שינה דרך אורות ניאון חזקים מול הפרצוף בלילה, וביום קריעת מכות ע"י שוטרים שאוזקים אותך. היום אני קצת מבין יותר טוב.
2. הסיקורטטה גירשו את סבא ב-1960. בערך כמו שהעיראקים גרשו את יהודי עיראק - "לכו ואל תחזרו!" - כך גם את המשפחה שלי. דודה, אמא, וסבאסבתא עלו ארצה באנייה. אין שום אפשרות אגב, להשיג אזרחות רומנית עכשיו. הסיקורטטה התנו את העליה בארץ בהכחשת כל קשר לעם הרומני. נראה לי שאחרי מה שהם עשו לסבא, גם על קטע של כבוד, אני בחיים לא אשבע אמונים למדינה הזו, לא חשוב כמה שנים צ'אוצ'שסקו והתולעים מיודדים. אבל אז הגיעה השעה של הדגל האדום בארץ לעבוד.
סבא וסבתא קוטלגו כסבונים. אונדזער, יו, שפרעכען דער יידיש, מתורבתים. אוסט יודען, וכמובן, ניצולים. כלומר, סבונים. עולים חדשים. מה שאומר שאפשר נניח לשלוח אותם לדימונה. אבל סבא היה מניאק, לא פרייאר. כשהחבר'ה מהעליה שאלו אותו אם יש לו פנקס אדום הוא הפך עליהם שולחן ואמר את המקבילה ההונגרית ל"על הזין שלי הפנקס שלכם ואם אתם מתקרבים אליי עם זה אני מפרק לכם את הצורה יא סוציאליסטים מטונפים". הם לא התרשמו, ועדיין רצו לשלוח אותו לדימונה. אז הוא אמר להם, בעברית - אני יודע עברית. אני יודע איפה זה דימונה. אני רוצה ים. אמרו לו אין ים. אמר אני רוצה ים! בסוף קיבל ים. חיפה. הדר. ליד כל חסידות גור. בדיוק כמו שסבא אהב - דתיים. את הבנזונה שהלשין עליו, אז, ברומניה, גם יהודי - מצאו גם כן בחיפה. אבל סלחו לו. הייתה אמרה ברורה מאד - מה שהיה שם נשאר שם. אני חושב שיש בזה משהו יפה. אני לא יודע אם היה לי לב וכבוד וגדלות רוח לסלוח לאדם שבאופן כזה או אחר אחראי על ניתוק מהמשפחה לכמה שנים, והתעללות רבת פנים. לא פלא שסבא היה טיפוס מעצבן קצת בערוב ימיו. נו, תנוח נשמתו בצרור החיים וזה, בכ"ז דם זה דם, סבא זה סבא, אז מה אם בקושי יצא לי לדבר איתו או עם סבתא. קורה, I GUESS.
בסופו של יום העובדה שלא היה לא לו, ולא לסבתא, פנקס אדום, די דפקה אותם. הם איכשהו הצליחו להתפרנס. הם איכשהו הצליחו להתגבר על כל מיני עניינים, ואיכשהו הצליחו לדפוק את עצמם עם עניין הפיצויים מגרמניה שסבא פחות או יותר זרק לפח (פתח עליהם חשבון לל אחסכון שהלך להזדיין תודות לאינפלציה, יופי!). אבל עבודה נורמלית לא קיבלו. כי אין פנקס אדום. יאיי.
3. אחר התאגדות לא מוצלחת של אלו"ט דרך כח לעובדים ניסיתי את כוחי בסוציאליזם במידה מצומצמת למדי. אני אוהב שיוויון זכויות ואני אוהב שלאנשים טוב, אני אוהב שלאנשים שמח, והרעיון הזה של קולקטיבזם נשמע מדי פעם לא רע. כלומר, לא בצורה הקיצונית שלו, אני אף פעם לא הבנתי מה הרעיון הגדול בהלאמה, אבל בסדר. ניסיתי. באלו"ט היו חרא תנאים => אולי איגוד עובדים היה עוזר. לא עזר. אבל ככה הכרתי את העולם הזה. ככה, ודרך ידידה שהכרתי כאן, גם יצא לי להכיר את תנועת מאבק סוציאליסטי. לא הרבה אנשים חברים בתנועה הזו. למעשה מעט מאד. בשתי פגישות שהייתי, היו מעט מאד אנשים פעילים, רובם ישנו במהלך הפגישה. אלו שדיברו, דיברו נורא מהר ובז'רגון שגרם לי להתחיל להבין על מה אנשים מדברים כשהם אומרים "שיח" -> קרי סט מסויים, סגור למדי אך לא הרמטית, של מושגים שחוזרים על עצמם בסריה, באופן נורא מאופיין למרחב מסויים. במקרה של החבר'ה האלה זה היה סולידריות, הלאמה, איחוד, אינטרנציונל. כמה נתונים מעוותים למדי שנאמרו מכאן ולשם (התקטננויות שלי בעיקר) והבנה שלפחות למטרה שבאתי לשם - איגוד של דיאטנים - לא היה לי טעם לבוא (לא באשמתם חלילה, יותר כמו באשמת המדינה) (והדיאטניות) (חרא של עם דיאטניות, כבר הזכרתי?)
מה שהפתיע אותי מאד בפגישה הזו היא העובדה שלכולם שם, כמעט, היה אייפד. וכולם כתבו איתו או עשו איתו משהו. כולם עם אייפד.
4. עכשיו, פעם, הטיעון ב3- שלסוציאליסטים נלהבים יש מאפיינים חומריים מערביים למדי שנשענים על תרבות צריכה מפוארת שמונעת ע"י שוק חופשי ונצלני למדי (יש יאמרו - הסינים שמייצרים את האייפד קודם לכן היו עובדים את אותה עבדות בשדות אורז, ברבע מהמשכורת הזעומה שהם מקבלים היום)(באסה :( ) => לא היה מלהיב אותי. הייתי אומר, הא! האמבג! אין בזה דבר. אבל כשמהרהרים בכך מבינים כמה נקודות אודות החוזקה של שוק חופשי. כשחושבים על זה, מה זול היום, ומה יקר היום - האם דברים שהם ממוסים, ושהמדינה לוקחת עליהם את עמלתה, או לאו? האם אלו דברים שהמחירים שלהם נשלטים ע"י חוקי מקסימום/מינימום, או לאו? האם אלה דברים שקשורים להיתר יצוא/ייבוא נוח יותר, או לאו? וכן הלאה. במילים אחרות, סט שאלות ששואל - האם דברים שהמדינה מרכזת אותם ומפקחת עליהם, הופכים להיות זולים יותר, יעילים יותר, או ההפך?
5. ואז כמובן סחבו אותי לקבוצות דיונים של התנועה הליברלית החדשה. בהתחלה לא סבלתי את זה. בעיקר כשלא הבנתי את השיח של הפאגנים, ולא הבנתי שדיבור על פגאנים סוציאליסטים זה קרקס של איש אחד ולא יותר מזה, שיש לו את השטויות שלו, אבל הוא בסה"כ משוגע חביב. השאר, שלא כמו מחבר'ה מכח לעובדים או החבר'ה ממאבק סוציאליסטי - דברו בשפה הרבה יותר מקצועית. הם אשכרה דברו כלכלית. הם אשכרה נסחו טיעונים, עם נסיון להמנע מכמה שיותר כשליים רטוריים וכמה שיותר להחליק את הלוגיקה בצורה רלוונטית. היו להם גם ספרים אחרים ממרקס, אנגלס, וכו'. היו להם ספרים שדיברו על התאוריות הכלכליות כשלעצמן. ולא רק זה. שיח על זכויות אנוש. לכולם. אמנם הפריע לי שרובם ימנים פוליטית, ונורא מתנגדים לכל הקטע הזה של להסתכל על מה שהולך ביו"ש ככיבוש (לא מבין את זה, אולי דעתי תשתנה, מה אני יודע). אבל מבחינה כלכלית? לא יכלתי שלא להסכים. דברים נראו לי פשוט הגיוניים להחריד. פתאום אתה מבין למה הסוציאליסטים השתמשו באייפד. כי זה זול יחסית. ולמה אין להם דירה אבל.
6. חזרה לאלו"ט, בראש שלי, אחרי שעשיתי את ה1+1. אני נזכר בסיבה האמיתית ללמה אלו"ט שלמה זבל לעובדים שלה (ועדיין משלמת זבל). כי היא מופרטת רק חלקית. לא עד הסוף, לא עם כל הרגל על הגז. היא לא חברה פרטית. היא חברה מופרטת אבל התקציב עדיין מגיע ברובו ממשרד הרווחה ולא מגיע מתשלומי הורים מלאים, כשיש חוקים (בתוך העמותה ומחוצה לה) שמונעים מההורים לתרום יותר כסף. ופתאום אתה מבין שזה המודל הזה, המודל שכולם מדברים עליו בישיבות - המודל שמכריח, דרך משרד הרווחה, את העמותה, לשלם מינימום שבמינימום לעובדים שלה, שמסתכנים בפגיעות פיזיות כל יום בעבודה. פיזיות ברמת אשפוז. ברמה שכל שנה יש מדריך שמתאשפז בבתה"ח בגלל שחבר (אוטיסט) פגע בו, כי זה קורה, מה לעשות. אבל אותו מדריך, קיבל מינימום. גג, קצת תוספת במשמרות לילה או שבת. עדיין, מדריכים, שעושים עבודת קודש, בגלל החלטה ממשלתית בסופו של יום - מקבלים מ י נ י מ ו ם .
המ.
אז מי אחראי על זה?
הממשלה, או אלו"ט?
6. ולסיכום.
היום אני רואה את הדגלים האדומים עוברים על רוטשילד ואת תנועות הנוער שמחות באותו דגל אדום שמסמל כ"כ הרבה דיכוי. אישית, את הדיכוי של סבא. גלובלית - את כמות הקורבנות שהאידאל של סוציאליזם לקח לעצמו; את הסוציאליזם בארץ שדחה מזרחים וערבים, את מפא"י השקרנית והתככנית.
יגידו - האמבאג! גם הקפיטליזם שלך לקח הרבה אנשים, ולוקח! הקפיטליזם שלך הוא עוני! הבט באמריקה מתערבת ורוצחת! הבט בטייקונים תאבי הבצע!
שטות. קרוני-קפיטליזם (croney-capitalism) - קפיטליזם של מונופולים ודואפולים ומקורבים ופירמידות שליטה, הוא לא השאיפה שלי. הוא הילד המוטנטי המגעיל של כל מה שגרוע בקפיטליזם (כסף בתור מנוע מרכזי ליצירת שגשוג, התמרכזות אידאליסטית בכסף כסימבול אידאלי) וכל מה שגרוע בסוציאליזם (אי שימוש בתועלתנות כקריטריית בסיס, אלא במערכת אנושית מוכתבת מעלה ריכוזית שבסופו של דבר מעלה על נס את הרצון של אנשים להתקדם בסולם הדרגות ולא את טובת המערכת או הציבור). אני רוצה חברה חופשית. אני רוצה שהכיבוש יפסיק. אני רוצה שהקרקעות יופשרו, כי אני יודע שאם מגדילים היצע מותאמים לביקוש בסופו של יום. אני רוצה שוק שמתאזן. ע"י היד הנעלמה, כן, ובמינימום התערבות, מעבר לזה שהמדינה צריכה לעשות את מה שהיא באמת יועדה לעשות - להגן על האזרחים שלה. אז כן, אני לא אנארכוקפיטליסט שלא מאמין בממשלה, ושרוצה חברות אבטחה פרטיות. אבל אני ארצה לראות יותר דברים פרטיים. כשאני רואה שיש חברות פרטיות, פרטיות לגמרי, שדואגות לסביבה, לרווחה, לחברה - אפילו במקצים מסויימים, יותר ממשרדי בריאות וממשלות שלמות - תו"כ שהן עדיין רווחיות, ואולי עושות הון פוליטי (סו וואט? הן מצילות חיים לעזאזל איפה שמשה"ב לא מצליח) - אני פתאום מבין שאולי כן, הליברטריאנים הפסיכיים צודקים, אולי יש טוב באדם אינהרנטית ולא כולנו בני זונות עד הסוף.
אבל לא, הדגל האדום לא בא לי בטוב. הדגל האדום שמהלך ומציג את כל הרוע הזה שעבר על המאה ה20 לא בא לי בטוב. נכון, האימפריאליזם האמריקאי או הקוואזי-אימפריאליזם האמריקני הוא לא הטוב בעולם, נכון. אבל הוא בטח הרבה יותר טוב מזה האדום. וכשמסתכלים במקומות פחות דיקטטורים ורצחניים מצפון קוריאה נניח (שהם רק אעלק קומוניסטים, בעיקר טוטאליטרים וזהו) - נניח קובה או ונצואלה - ורואה שאשכרה חסר שם נייר טואלט; או קונדומים - ואני מסתכל כאן מסביב, ורואה באיזה שפע כולנו חיים, ולא, לא בזכות מפא"י או בזכות שוק מונופוליסטי (חברת טלפון אחת, אבוי לנו בימים שבזק הייתה מונופול מהמדינה של הדואר; אבוי לנו מימי הקיבוץ הלא מופרט, מבזבז כל חייו ולפתע גרעונות של מליונים, תודות להתקדמות על סמך חברים וקשרים ולא על סמך יכולות וקשרים) - אלא בזכות שוק שנפתח. שוק שמביא תועלת לאדם. חופש.
חופש. לא עוד ססמאות מחורבנות אדומות וזיוני שכל על דברים שלא עבדו, ולא עובדים. הקפיטליזם פאקינג עובד. תסתכלו מסביב. מאיפה הפיתוחים באו? מאיפה השפע? מאלוהים? ממקריות? לא. הוא בא מהקפיטליזם. היה לו מחיר? ודאי. האם אפשר לתקן את המחיר הזה? ודאי. האם זה יבוא מהממשלה? כשהיא פחות תתערב. כשהיא יותר תעשה את מה שהיא אמורה לעשות, ולא את מה שהיא לא אמורה לעשות.
אני עדיין לא ליברטריאן. עדיין קשה לי עם בריאות מופרטת - התוצאות באמריקה לא מזהירות ואני מרחם עליהם קשות - כאן לפחות כשיש אסון לא צריכים לשבור את כל החסכונות בבת אחת; או אם העלמת שכר מינימום לגמרי (ממש לא בעד להעלות אותו ל30 ש"ח, לא עד שלא מדגימים סיבה מספיק טובה למספר המדוייק הזה ולא נניח ל25 ש"ח או משהו בסגנון, לא עד שמספקים די מחקרים שמדגימים סיבה יפה). חינוך בכיף שיופרט. משרד החינוך לא עשה שום דבר טוב בשנים האחרונות. בכיף שישרף, ושיתנו למורים חירות יותר גדולה - לא לעמוד ביעדים מטופשים או במבחני מיצ"ב - אלא ל ל מ ד לעזאזל, בלי תוכניות מוכתבות מלמעלה, לאומניות ודוחות.
ולחובבי הדגל האדום - בבקשה. אני מעריך את הפעולות של כח לעובדים, עדיין קשה לי להתנגד לאיגודי עובדים כשאני יודע עד כמה קל לנצל ועד כמה שקפיטליזם הוא נפלא יש אנשים רעים בעולם. אני מעריך את הפעולות של מאבק סוציאליסטי, אמנם אני לא מסכים איתם, אבל הם אנשים שבאים לעשות טוב לאנשים אחרים, לדעתם, ולא מעט פעמים מצליחים - והם סופר נחמדים ומקבלים ואני מעריך אותם מאד.
אבל אני לא מצליח להתגבר על האלרגיה ועל הכעס לדגל האדום הזה.
מניח שזה משהו שעבר לי משפחתית, כי גם לסבא הייתה אלרגיה אליו, עוד לפני שהסיקורטטה הדפקו על דלתות הדירה שלהם בסילדשומיו.
אהבותעד
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
