"בשלב קודם הייתי מים
ונעשיתי אפילה"
- ח. פדיה, מתיבה סתומה.
1. ייתכן וכלל קבי היופי עליהם מספר התלמוד, שהושתלו בירושלים, הושמו דווקא בשכונות הראשונות והוותיקות שיצאו מן החומות הלאה - משכנות שאננים, וימין משה, היכן שבמקרה בית אחותי ממוקם, וצמוד אליו באופן כזה או אחר, ההיברו יוניון קולג'. השקט והשלווה שהמקום נוסך - יש שיעידו שזאת מאחר ואין המונים שישקקו אותו ככיכרות שוק עליון או תחתון בציפורי או בתל אביב - נדירים לי מנשוא, בטח למול השגרה השוממת ותחושת הניכור והאפאתיה המקוללת שאני מגיע אליה תמיד בעוד אני עובר את השביל בין בית התפוצות לבין הפקולטות למדעי החיים עד שאני מגיע לסאקלר, ותוהה לעצמי באמת ובעמת לאן אני הולך, באותם ימי שלישי ורביעי. הרי הנה, הוכחה שבסופ"ש אחד אני יכול ללמוד יותר מאשר שנה אחת באותה פקולטה, ולהרגיש כאילו חזרתי 400 פעם על הגדרה שמברכת אותי יותר ומלמדת אותי יותר מהגדרות אחרות שחזרתי עליהן 400 סדרי גודל יותר מ400 פעמים.
2. כיצד מעברין את העַרים? ונשאל בויפסאנה - כיצד מעברין את הנרדמים ואת העֶרים, את אלו שנרדמים לתוך השתיקה ואת אלו שהשתיקה מעוררתן. ואני נכנס ותוהה כמה מוחי הפך להיות מושרש מאותו הסמואל בקט הזה שאני קורא כפולחן לפני שאני כותב עוד שורה במחזה שאני עובד עליו, ועד כמה שאין רגע של דממה בתוכי, ויש בזה מידת הרע ויש בזה מידת הטוב, יש שמיטיב ושיש שמקשה, לא כמידת הקב"ה, שאצלו כלל השתיקה היא הדיבור, וכלל הדיבור הוא בריאה, ומתוך הבריאה הזו יצירה, שכן כיצד ברא עולם אם לא בצמצום, וכיצד נברא עולם אם לא בעיבור, ולאו דווקא הזכרי את הנקבי כשם שמציעים לנו, אלא אולי דווקא ההפך. ומכאן אני נזכר, באותה המיסטיקה - מדוע בחרה גמרא לשרף ולא לנחש לשמור על הסדין של אותו רב מתפשט, רבי אליעזר, מרוב אהבה לתורה? והאם היא יועדה בכלל לאותו רב מופשט, או לאותו גנב? שרף שהוא חיובי יותר, שהוא כמעט מלאך, שהוא הרוכב על מטה הרמס, שהוא השארית לתרבויות עתיקות? מדוע הוא חותם את הסיפור? (עירובין נ"ד ע"ב)
3. גמרא לא כתובה במקרה, ושום ממה שנמצא בא איננו סתם, כל מילה, הברה, הכפלה. השתא קאי מר, השתא קאי מר (עתה רבי עומד, עתה רבי עומד). עם זאת, טרם ההוא רב אזיל לשנא האי סטודנט-ספק-מתקשה-ספק-מתעלה - שנינו באירוניה הקשוחה והפמניזם הרדיקלי של ברוריה, רבתנו, הגברת הראשונה של הפמניזם.
לשון גמרא: "רבי יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא אשכחה לברוריה, אמר לה - באיזו דרך נלך ללוד? אמרה ליה - גלילי שוטה! לא כך אמרו חכמים? אל תרבה שיחה עם האישה? היה לך לומר - באיזה ללוד. ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידה דהוה קם גריס בלחישה. בטשה ביה, אמרה ליה, לא כך כתוב - ערוכה בכל ושמורה? אם ערוכה ברמ"ח איברים משתמרת. תנא, תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר ג' שנים שכח תלמודו..."
לטובת מי שקורא את הNOTE הזה ואין לו שמץ מה הארמית הזו ועל מה אני מדבר, שימו לב.
"רבי יוסי הגלילי היה הולך בדרך ונפגש בברוריה, אמר לה, באיזו דרך נלך ללוד? אמרה לו - יא גלילי שוטה! הרי לא כך אמרו חכמים במסכת אבות? אל תרבה שיחה עם האישה? היה עליך לומר - באיזה ללוד!" - וכבר שנינו עם גבמורתינ"ו רוחמה, על המסר הלוחמני כנגד הדיכוי, שנוצר כאן. הרי ברוריה היא אשת רבי מאיר. הרי הגלילי נתקל בה, ועוד אומר לה בבוטות - באיזו דרך אנחנו (!) הולכים ללוד (יחד! והיא אשת איש בתקופת התלמוד, לא בדיוק מופת לשיוויון זכויות). הרי היא משמיטה ממנו דרך אמרות חכמים - את המילים אנחנו נלך. אבל שימו לב כאן למשהו אחר שלא הייתה לי ההזדמנות לעמוד עליו כשלמדנו את הסוגיה דאז.
התלמוד מעביר כאן שרביטים בווקטורים, קרי, דמויות מסויימות שהופכות לעיקריות, ואחרות שהושמו בצד, על דרך האסוציאציה. בסיפור הראשון יוסי הגלילי -> נפגש בברוריה שמטיחה בו זעם. בסיפור השני, אנו רואים שהשרביט-לפיד-מטה עבר לברוריה. ומה קורה בסיפור השני? נפגשת ברוריה בתלמיד, בוטשת בו (מילה מדהימה לבועטת, כן כן, בועטת) וצועקת עליו - מה אתה לומד בלחש?! הרי אתה אמור ללמוד בכל איבריך, לזוז, לדבר, להביע את זה - אחרת הלימוד לא נכנס בך. ולאחר מכן, על דרך האסוציאציה, ישר עורך התלמוד חתך לרבי אליעזר - על האנקדוטה הקצרה בלימוד בלחש שגורם לשכחה אחר ג' שנים, ולאחר מכן הגמרא גם ממשיכה, לא ציטטתי אמנם, על עוד מבית המדרש הלקוי של רבי אליעזר.
ואותי עניין דווקא העברת השרביט. ומעבר להעברת השרביט, העובדה שלא רבי יוסי הגלילי השוטה ולא התלמיד הלחשן, יכלו לענות לברוריה, או לא ענו לה. מדוע השתיקה?
מדוע מעבר השרביט הזה, מדוע ההחלפה הברורה לעין בדמויות? בהתחלה היה זה רבי יוסי שמתחיל, וברוריה שנכנסת, ועתה ברוריה מתחילה, ואז נעלמת, מתמזגת לתוך האסוציאציה עם רבי אלעזר?
מילתא דתמיהא היא, לדידי.
4. קשה היה לקרוא תורה בלא טעמים, אני מרגיש תמיד שכאשר המקרא מולי אני לא יכול שלא לשנות אותו אם אין טעמים וניקוד פקוחים מולי ומזכירים לי כיצד רצה העורך להסביר לי מה שקורה, עם סימני פיסוק שהם מעבר לנקודה או פסיק, אלא לסימני פיסוק שהם תווים, שהם נשימות. זקף קטן או גדול שאומרים לי מתי הדמויות אולי צעקו או דיברו מהר, מתי עליי לזכור את הדברים כרשימת מכולת ארוכה ובע"פ, מתי עליי לתהות מדוע כאן זה ולא זה. ובכל זאת קראתי בזו פרשת השבוע והנה המילה החוזרת שמדגימה לי - ישנם דברים שלא יוצאים ממך. כמו לדוגמא, שאמי לימדני מקרא, ואבי למדני גמרא. אמי שהתעקשה איתי על נחמה לייבוביץ' ועל מילים מנחות וחוזרות; אבי שהקפיד להזכיר לי ששום דבר אינו מקרי, ועל כל מילה חזרנית ישנה סיבה.
והנה, בפרשת השבוע, נפלה המילה - עמך. ובמקרה, הכ' הסופית מנוקדת בשווא ואני תוהה מדוע. האם זה דקדוקי נטו? האם דווקא אנו סוגרים בהברה סגורה כשווא נח, ולא פותחים עם פתח, או אולי דווקא קמץ? (יסלחו לי אלו שמבינים את רזי הניקוד או זוכרים את כיתה י' בהדהוד חזק יותר משלי) והמילה ממשיכה וחוזרת. העבד שעמך, הגר, אחיך. אחיך עמך. עמך.
5. בית נכנס בית יוצא, פגום נכנס פגום יוצא. המשמעות הטכנוקרטית משמימה, כדין כל דבר טכנוקרטי. אבל שאלת הגבולות, כאשר נלקחת לקונטקסט חדש, בוראת בך סקרנות חדשה. כשאתה מנסה לבודד כל רגע לזמן הפלאנק ולחלל הפלאנק שלו ולקבועי הפלאנק שלו אתה מוצא את עצמך בבעיה, שכן כלל המחשבות והחרדות והפחדים והאהבות וההגשמות והתקוות שלך מנענעות בך את קו המחשבה. אין זה רק יצר רע, כי אם זה יצר האתה. האני. ובין נשימה לנשיפה, או יותר נכון, בין נשיפה לנשימה, למדתי מה זו אותה שוניי, אותה ריקנות -
sunyata sunyataya na prithag rupam (ריקות, הריקות אינה שונה מהצורה, סוטרת הלב)
אבל לא ריקנות כ- emptiness מערבית, אלא אותה נישאיה, אותה התנתקות. לא, לא במובן מלא. אני רחוק יותר משנות אור מכל מה שבאמת קשור לנישאייה או נירוונה או בכלל התחלה של משהו שמתקרב לאותה אמת. רחוק, רחוק מאד. אבל הסופ"ש הזה, והויפסאנה קרבוני. 5 שנים ששניתי בסוטרות עד שהגיע תומר פרסיקו ולמדני - הס ליך, עביד ותרגל, תרגל ועביד, ויצא נשכר ויצאתי אני נשכר.
נושם ושואף ונושף וקוצף ומתהדק ומתעורר למול שחר שמכסה אותך, ובכל זאת, השלווה הגדולה ביותר הייתה מול אותו מעיין מלאכותי, אותה מזרקת חמד שמזכירה מדוע אני רוצה ללמוד במזורים/הדוקטורט בליווי רוחני/רבנות רפורמית אי שם ב-HUC. אולי זה מזכיר לי את הנחל אליו אגיע בטקס סיום תארים עוד שבועיים, כן יהי רצון.
6. כדי שיהא נשכר את הזויות. מחדד את עצמי בכל פעם. כאן 20 דק', כאן דקה של שקט, של נסיון אמיתי להעלים את כל מה שמסביב לזמן ונסיון אמיתי לקרב ולחקור את כל שלידי. והנה ארוחה. ואני מוציא את המידה כנגדן ובוחן. אני בוחן את הרגע ואני בוחן את המזון, ומי כמוני כתזונאי-אוטוטו שיכול לבחון את המזון לפרקים עמוקים יותר. לבחון את מרכיביו ולמנות את תכונותיו וללעוס לאט ובהקפדה, ולבחור אופציות טבעוניות לרוב, כדי להתעמק במשמעות של מה אני אוכל ומה זה אומר עליי ומה זה אומר על הבחירות שלי, מוסריות או לא, קיומיות או לא. והנה ארוחת שבת, שולחן ערוך ומכוסה בשתיקה של מניין ומאחורינו רעש והמולה אנגלוסקסית למכביר שהיא בדיוק אבל בדיוק אני מלפני עשור וקצת. בדיוק אבל בדיוק הארוחות בנועם ובדיוק אבל בדיוק אותה מנגינה, ואותן דפיקות על השולחן, ואני לא יכול שלא לשיר עמם, לא יכול שלא למלמל את ברכת המזון שאני זוכר בע"פ, ומבין, את גודל הזכות הזו של גדילה בתוך מסורת - מאסה עצומה של רצפי מילים ומנגינות שאתה זוכר בע"פ, עמוק עמוק, בלי שתרצה או בלי שרצית.
7. תרגולים אחרונים, לא יכול שלא להמנע מהמדע שנכנס. אינני רק מודע לאוויר שנכנס ויוצא. אני מודע לחמצן שנכנס לקריסטות במיטוכונדריה. אני מודע לחלבונים שמתפרקים ועוברים דה/טראנס אמינציה, למעגלי האוראה שנוצרים. אני זוכר את המנטרות הבודהיסטיות וחלק ממני מנסה למולל אותן בזיכרון למול חלק אחר שלא מפסיק לחזור על מעגל קרבס, שכן הוא קורה כרגע, בכמעט כל תאי הגוף שלי. אני מרגיש את הכליות מסננות את הדם, מחזירות את הנתרן, מוציאות את האשלגן. אני מרגיש את הכבד בוחר לייצר כולסטרול וחלבונים חדשים, בוחר לפרק רעלים, בוחר לווסת את העתים ואת הסוכרים, בורא חלבון ובורא שומן ומבדיל בחלבון ושומן, הכבד, כבוד שמו. אני מודע. ולפתע כל הרעש מתרחק. לפתע הרעש הוא רק רעש ואני רק רעש ואני רק רקע. עבר שמתעבר, עיבור של מעבר. שורש אחד עם יותר מדי מסורת כלפיו, יותר מדי אחריות להיות ע' ב' ר'. ומה אבולעפיה היה דורש מכאן, מעבר לרזין ולסודות שהוא כבר גילה בפעמים הקודמות?
ועוד הרבה,
הרבה כ"כ להגיד,
הרבה כ"כ לזכור.
הרבה יותר מלמדתי או השכלתי.
בעיקר נזכרתי ושבתי, שבתי לביתי ולו רק לסופ"ש, לבית נשמתי - מדיטציה, למידה לשם למידה ולא לשם העמדת פנים או העברת וי. למדתי.
כמה נדיר זה.
תודה לעוסקין לשמה,
תודה למארגנים ולמורים היקרים,
תודה למשתתפים הנפלאים,
יוסיף עליכם ככם אלף פעמים.
אהבות
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
