עדיין טובע.
זה כנראה המוטיב של השנה הזו - יחד עם תחילת החופש לזאטוטים למנהם (איזה מוזר זה פתאום לחשוב על כך, שיש אוכלוסיה שלמה שמוגדרת כרגע בחופש, משונה הדבר), אני מסכם שאכן - טביעה. הקשבתי יותר מדי באדיקות לחברי, אהובי ועמיתי, שסידר אותי היטב בכל מקום שמקדם אותי - והתוצאה היא טביעה.
אני מחכה בשקט שכל זה יגמר. ומבין שלמעשה זה לא באמת יגמר, או לא יגיע באמת לאיזון כלשהו. יהיו לי שבועות שכן, אבל הבטן עדיין תתכווץ ותדאג. לחשבון הבנק, נניח, ואם לא לחשבון הבנק אז ליצירים מלאכותיים אפשריים. כ"כ הרבה מרחק ללכת. בארץ ציה בלי מים. אז מה אם אני באיזור הכי טוב שאי פעם חייתי בו, אז מה אם בסה"כ, לא חסרים לי דברים.
הסמסטר הזה למדתי כמו שלמדתי בתיכון לכימיה. בכימיה בתיכון, וול, נכשלתי. ועל כן, בסמסטר הזה, אני נכשל, או מקבל ציוני סתם.
הגיוני, מאחר ו90% מהזמן הייתי בטאבלט או בעולמות אחרים ולא הצלחתי להקשיב למילימטר ממה שהמרצה המשעממת במיוחד או המרצה העילאית והלא מתנשאת בכלל דיברו. לא מפתיע. אני כבר לא בתל חי, ש90% מושקע בלימודים, ואני גם יחסית, מצליח, גם אם אני בדחיינות אין קץ. ושוב, לא מפתיע, לא מפתיע בכלל או במיוחד.
זאת לא תחושת כישלון, כי אני לא יכול להגיד שזה באמת כישלון. גג פרפקציוניזם במקומות מסויימים, כשאני שונא פרפקציוניזם. אבל בהרבה דברים זה מרגיש שאני פשוט לא מצליח. לא מתרומם. לא עף. לא כלום. בעיקר מבזבז זמן ותקוע, ומפחד מהמחר, מפחד מהאח"כ. ואז האח"כ בא ואני מתמודד איתו והוא נשכח.
פעם אחרונה שבערך הייתי ככה זה היה בתיכון, קצת בצבא, ועוד טיפהל'ה בשנה ב', במיוחד אחרי הזבל ציון בסמסטר א' במיקרוביולוגיה ואז הזבל ציון באימונולוגיה שהיה באמת כשלון די חרוץ.
המסקנה הכללית: את הילדים שלי אני אלמד לעשות שיעורי בבית בכיתה א' וב', גם אם החומר קל מדי. ואם הם לא יעשו שיעורי בית, אני אמציא להם כאלה, שיהיו מעניינים, אבל בעיקר, שיושיבו אותם על התחת שלהם. אם יש משהו שסתם סגר לי דלתות בעולם הזה, זה זה. המזל הוא, כמובן, שאני מאד טוב בלמצוא חלונות, ושרוב החלונות שנכנסתי אליהם הובילו אותי בסופו של דבר לוואחד נחת.
נניח, אם הייתי מקבל ציונים ממש טובים בתיכון, והייתי הולך לפקולטה לחקלאות, הייתי לומד במקום שהוא הרבה פחות טוב מבחינתי מתל חי, מכ"כ הרבה סיבות - החל מהנוף המדהים, החל מהמרצים המבריקים שיצא לי להכיר והייתה לי הזכות ללמוד תחתם, ועד התכנית המבריקה של סטודנט מלווה מטופל. שלא נדבר על זוגתי. אם הייתי מקבל ציונים טובים אולי הייתי מתקבל למשהו נורא מגניב וסחי בצבא, סטייל מודיעין, ולא הייתה לי את הזכות העצומה לעשות את מה שעשיתי בשירות לאומי ואז מה שעשיתי באלו"ט, מהם למדתי הרבה יותר מכל דבר שכסף יכול לקנות או להביא, או מה שסטטוס יכול לעשות. כלומר, אין לי ספק, מכל מצב כביכול דפוק שנתקעתי בו בסופו של דבר למדתי להפיק את הטוב. אולי אפילו מהתואר המחורבן שמייסר לי כרגע את הלו"ז (טוב, עד ה13.7 או עד ה23.7 מקסימום עם מועדי ב', לא כזה הרבה זמן באמת). נראה. מה אני יודע בלנבא את העתיד.
הבלוג כרגע עוזר לי להזכר, אמנם, כתרפיה בכתיבה - עד כמה כל זה ארעי. התלוננתי והרגשתי ככה גם אחרי אימנולוגיה ומיקרוביולוגיה. וזה עבר. וקיבלתי תואר, בממוצע סביר למדי, שהוביל אותי לאן שהוביל אותי. אני לא מחפש הרי להרשים אף אחד עם ציונים, זה לא הוביל אף אחד לשום מקום טוב (ולו רק כי אותו עמית אהוב ויקר, מצטיין דיקאן בתואר שני קיבל...כלום מזה. שום כלום. שום דבר. תעודה נחמדה, חיוך של מרצים ו... ... זהו. לעזור לו בדוקטורט? חס וחלילה. לפנות לו תקן לאקדמיה? פחחחח. לעזור לו במשהו אחר? הצחקתם אותו ואותי) - לעשות טוב לאנשים?
לגרום לאנשים לחשוב, כמו שיצא לי היום?
לגרום למטופלים לחייך?
לגרום לאנשים לחוצים ומפוחדים להרגע קצת?
כן.
אין ספק שרוב הדברים שאני אי פעם נלחצתי ואלחץ מהם לא קשורים כהוא זה לדברים שאני באמת אוהב לעשות,
ויתרה מזו,
לדברים שעושים לסביבה שלי באמת טוב.
זה יותר ממרגיע אותי. זה רק מזכיר לי עד כמה כל התחושות האלה בסה"כ מתבססות על הצמדות והקשרות לשקר.
קורה.
אבל בשביל זה יש בלוג, לא? תרפיה, ומדי פעם לכתוב דברים שאולי אנשים יתעניינו בהם. אז הפעם לא. אז הפעם זה מהפוסטים האלה שאני סתם צורח בעלמא, בלי הרבה יותר מדי יופי וחן, ורק ממשיך לתכנן את הסיפור הקצר שכנראה יהפוך להיות נובלה שהתחלתי, ואת הקבוצת סיפורים-מדרשים-או-בעצם-רומן-פנטזיה-מסופוטמית שאני כבר די כתבתי. נראה.
באמת נראה.
בא לי לכתוב.
ולזרוק זין על סטטיסטיקה
ולזרוק זין על כל זה
ולשתות
ולאהוב
ולהתרגש שוב
ולהתאהב מחדש קצת בזוגתי או במשהו אחר
בא לי להשלים עם הבמה
ולהשוויץ בזה שאני נראה חתיך עם עניבה
ובזה שבא לי לברוח
ויום אחד אני אברח
ואני אקרא את כל מה שיש לי לקרוא
ואכתוב את כל מה שיש לי לכתוב
ואנגן את כל שיש לי לנגן
ואשתה את כל שיש לי לשתות
הכל
בבוא
הזמן
הידד.
אהבות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
