"...צוארך בחרוזים בשעה שהיו חורזים בדברי תורה ומדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים והאש מתלהטת סביבותיהם והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני וכי עיקר נתינתן מהר סיני לא באש היו נתנין שנאמר (דברים ד) וההר בוער באש עד לב השמים בן עזאי היה יושב ודורש והאש סביבותיו אזלון ואמרון לרבי עקיבא ר' בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו הלך אצלו ואמר לו שמעתי שהיית דורש והאש מלהטת סביבך אמר לו הן אמר לו שמא בחדרי מרכבה היית עסוק אמר לו לאו אלא הייתי יושב וחורז בדברי תורה ומתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והיו ערבים כעיקר נתינתן וכן עיקר נתינתן מסיני לא באש היו נתנין הה"ד (דברים ד) וההר בוער באש..." - מדרש רבה שיר השירים, א' ב'.
מאז ששמעתי פעם ראשונה את המדרש המפורסם שמתחבא כאן בציטוט הארוך הזה באמצע, הוקסמתי ללא הרף מהדימוי הזה. לקחו שתי מילים, צירוף חביב משיר השירים א' - צוארך בחרוזים (שיר השירים א', י') ובטכניקה המדרשית הרגילה, שיכלו קצת עיצורים ויצרו מהמילה חרוזים לחורזים. ולאן יש לחרוז ומה יש לחרוז? מה אם לא שלושה דברים קשורים שאינם קשורים, דברים שהם לא מאוחדים אחד בשני בהכרח אבל, הם חורזים, בדיוק כשם שאנחנו חורזים שורות בשיר. אנחנו חורזים לא על מנת להשוות ולא על מנת לעשות דבר מלבד להשיק, השקה שהיא מצד אחד אמנותית ועל כן רגשית, ומצד שני היא בעלת נוכחות מסויימת.
אסופת המדרשים המהלכת שיש לנו כאן למעשה היא מעין וריאציה נהדרת שמזכירה את מה שקורה הרבה פעמים בגמרא כשדנים בסוגיה דרך מדרשים ולאו דווקא דרך קושיות ותשובות, או במילים אחרות, למידה מטאפורית או ציורית/סיפורית, מדרשית - למול למידה שכלתנית נטו שמתבססת על היקשים כמעט-לוגיים (ולו רק כי לא הלוגוס היה האידאל בגמרא אלא התורה). הבה נפרקה ונגלה מעט מהקסם הנהדר שמתקיים כאן.
תת-מדרש-א':
בשעה שהיו חורזים בדברי תורה ומדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים והאש מתלהטת סביבותיהם והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני וכי עיקר נתינתן מהר סיני לא באש היו נתנין שנאמר (דברים ד) וההר בוער באש עד לב השמים.
כלומר, יש לנו כאן רבים. אנחנו מדברים על כמה וכמה רבנים שעשו מעשה נהדר, מיסטי, מופלא. חורזים בדברי תורה ומדברי לנביאים ומנביאים לכתובים - כלומר, יוצרים משמעויות מדברים לא קשורים בהכרח אבל משיקים - ומכאן שהדבר כ"כ נפלא עד שהופיעה פירוטכניקה מדהימה ואלוקית שעליה אפשר לדון. הרי מה זה אש ומדוע אש תלהט, ומה משמעות אש לוהטת זו, האם היא כאותה להב החרב המתהפכת, האם היא כאש אשר הומטרה על סדום ועמורה, או הברד המצרי? האם היא אש ותמרות עשן וכו'? מה היא?
אבל הכל כאן חוזר לאותו פסוק מספר דברים. כאשר אתה חורז בדברים משיקים, אתה מקיים את התמונה שהתקיימה במעמד הר סיני. ההר בועד באש.
ומכאן, שישר קופץ לנו - רגע, אנחנו מתעסקים כאן בקבלה או במשהו מתורת הנסתר! שדים, רוחות, עזאזל, אשמדאי, לילית! אהה! אבוי!
ובשביל זה מגיע לנו התת מדרש הבא:
בן עזאי היה יושב ודורש והאש סביבותיו אזלון ואמרון לרבי עקיבא ר' בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו הלך אצלו ואמר לו שמעתי שהיית דורש והאש מלהטת סביבך אמר לו הן אמר לו שמא בחדרי מרכבה היית עסוק אמר לו לאו אלא הייתי יושב וחורז בדברי תורה ומתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והיו ערבים כעיקר נתינתן וכן עיקר נתינתן מסיני לא באש היו נתנין הה"ד (דברים ד) וההר בוער באש
בכוונה השמטתי את המדרש האחרון, כי עליו אין לי דברי חכמה להגיד עתה, ואולי אוסיף אותו בהמשך. בכל אופן, לענייננו.
את המדרש הזה זכרתי ספציפית, מאז בערך גיל 14 עד היום - עוד מאותם ימים שלמדתי תלמוד עם אבי גולד (הייתה חוויה), מורי ורבי.
בן עזאי, אחד מאותם היחידים שנכנס לפרדס (ולא יצא בשלום) יחד עם רבי עקיבא, יושב, וסביבו אש. לומד, ובום, אש. פירוטכניקה. מדהים. מבכל מקרה, הלכו לרבי עקיבא ואמרו לו - יש סביבו אש. משהו מדאיג. עקיבא לא נותר חייב ואומר לו - וואלה, האש סביבך. אתה לא במקרה.. אתה יודע.. מתעסק במה שלא צריך להתעסק בו? "בחדרי מרכבה היית עסוק". כמה נהדר הוא שבעצם חדרי, כלומר, בפנים של הפנים, בגלעינה של מרכבה, אותה קבלה מוקדמת - ועזאי בעצם אומר לו - לא. הייתי יושב וחורז וגו'. ושוב, המדרש מצטט את אותו פסוק מקודם.
ההבדל בין שני המדרשים הוא בכמה רמות:
א. אנחנו יורדים מרמת הכלל (הם, גוף סתמי, היו עושים חריזה ובום, תגובה אקסותרמית עם חמצן, אש) לרמת הפרט והסיפור האישי (יריבות? אהבה? עמיתות? קולגאליות? דאגה כנה? של רבי עקיבא לבן עזאי, שבמדרש המפורסם על המרכבה והפרדס מצא את עצמו..נפגע. משתגע, ככל הנראה)
ב. אנחנו רואים שיש הכוונה ברורה - האש המיסטית לא באה מהקבלה או המרכבה. היא לא באה מידיעת הנסתר. היא באה מדבר שהוא בעצם, כביכול, הרבה יותר בסיסי או ראשי יחסית, כשמסתכלים על ארון הספרים היהודי ועל ההבנייה שלו. אנחנו מדברים כאן על זה שיש לאחד מעמודי הבסיס של הלימודים היהודיים השפעה מיסטית, בלא תיווך במיסטיקה.
והכל מתייחס לזה שלמעשה האקט הסופר-מיסטי-קולקטיביסטי הזה של מעמד הר סיני, בו כל העם חזה ושמע והבין ולמד - היה נטול קבלה, כביכול. היה נטול צומות ונטול פרקטיקות אבולעפיות מחד ומאידך ארי"ות. לא. הבסיס של היהדות, קבלת התורה, היא מלוא הקסם. ויש שיקבילו ויאמרו - בדיוק כשם שבודהיסט מתחיל חוזר על שמותיו של הבודהא ומעריץ את מעלותיו של הבודהא (הכללי, לאו דווקא סידהרתא גוואטמה זצ"ל) או כשם שבבגהודגיתא אדם מצווה בבסיס להעריץ את קרישנא וכך לזכות לחיי עולם הזה וחיי עולם הבא כן המדרש הזה בא לחזק לנו שחריזה היא כלי להתעלות מיסטית בלא קבלה.
האם זה מסר כלשהו כנגד תרבות הקבלה/מרכבה, שכותבי המדרש רצו לעורר? האם זה על מנת להעלות את קרנה של למידת התורה, הערך הבסיסי ביותר ביהדות, שעד היום אפילו אני לא נפטר ממנו אחרי שנים באקדמיה והתרחקות מהיהדות?
אני לוקח אותו למקום אחר.
המקום האחר שלי הוא זה שמביט ורואה את התורה כמסמך בסיסי מנטלי, מטאפיזי, הכולל אותי במעין חוזה עם שאר הרוחני הקולקטיבי שהוא העם שלי או מי שבחר להקרא כחלק ממנו. מעין רוח קולקטיבסטית שלא אני קראתי לה השכינה, או ספירת מלכות. ואת אותו מסמך ואת אותה רוח ניתן לחרוז - לקשור בכתרים, לסייג, להסתייג, ללמוד עליה וממנה דרך דברים אחרים, שמשיקים לה או נבעו ממנה, כגון חזיונות הנביאים והצבעתם על המוסר; או מסיפורי הכתובים, והמגילות.
אני לוקח את זה לא רק לכתובים ולנביאים כלשונם. אני רואה בזה עבודה קדושה לערבב את לימודי החול בקודש, והקדוש בחול; את התזונה באפידמיולוגיה והאפידמיולוגיה בתזונה; את היהדות במדע והמדע ביהדות; את השירה במדע והמדע בשירה; את היזמות בטאי צ'י והטאי צ'י בהוראת תזונה וכו' וכו'. להקיש ולחרוז מכל נושא שלא יהיה לכל נושא שיהיה. הכל בר אפשרות לחיבור והכל בר אפשרות לקישור ולתיווך, ומהכל לומדים דבר מה או שיעור חדש.
ואכן, כאשר אני רואה כיצד אפשר לעשות לתזונה פנומנולוגיה, וכיצד אפשר להשתמש באפידמיולוגיה כדי להבין מגמות אנושיות, וכיצד החשיבה האפידמיולוגית חידדה את המטפל שבי, והמטפל שבי חידד את השירה שבי - אני בהחלט רואה את האש עולה להר, ומההר עד לשמיים.
אהבות,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
