היום בכנס, כשעליתי לדבר מול כל קהל התזונאיות הגדול והחביב הזה (סביבות ה200? 300?) יצא לי להשתמש בצמד המילים, "לנו, כמטפלות". בדגש על מטפלות. המגדר שלי, למי שלא יודע/ת, הוא זכר. אני XY. מודע לגמרי, הטרוסקסואל (בערך?) ציס-סקסואלי בלי שום בעיות. אבל כן, השתמשתי בגוף רבים בהטיית נקבה. למה? כי אני מדבר אל תזונאיות. אל קהל שרוב רובו הגדול, 90%, לא, 95% שלו, זה נשים. נשים בטווח גילאים גדול, טווח דורות, טווח. אבל נשים. המורות שלי? נשים. העמיתות שלי? נשים. המודלים שלי לחיקוי? רובן, למעט שניים, נשים. הכל נשים.
השתמשתי בצמד הזה, ותוך איזה שנייה וחצי כל הקהל נקרע מצחוק.
קהל של נשים, נקרע מצחוק, שאני משייך את עצמי אליו, או, גאה להשתייך אליו (אח"כ גם אמרתי את זה בתאכלס), כתזונאית. ממין נקבה. גם אם אני גבר.
לקחתי את הגיחוך הזה, וכן את התגובה שאח"כ קיבלתי מאחלה-בחלה של תזונאית, קשה. לא בקטע של "מה אתן צוחקות עליי?" תצחקו עליי כמה שתרצו, יש לי דברים אחרים חשובים יותר לעשות לפני שאני אעלב; אבל מה שלקחתי קשה הוא התודעה הזו.
כלומר, התודעה שלהן.
בתור אחד שממש בעד מאבק פמניסטי, אני לא מרבה להתבטא בנושא. לנשים יש הרבה יותר להגיד ממה שיש לי. המאבק הזה הוא של נשים, בשביל נשים, מאת נשים. אני, לכל היותר, בעל ברית, משתף פעולה. אני שותק ונותן לנשים להוביל, להגדיר, להמחיש, לחשוב, לאלתר, לעשות, להלחם. אני עוזר כשמבקשים ממני. אני עוזר בתחום שלי. אני משתדל להשתיק תלמידים שלי שאומרים הערות מיזוגניות, אני משתדל שלא להעיר הערות מזיוגניות, אני משתדל להתווכח לטובת המאבק, ושאר הדברים האחרים שאני יכול לעשות כדי לעזור, אבל לתמוך. זהו. אבל כשזה מגיע למקצוע שלי אני מרגיש שאני חסר אונים.
כי אין. אין מישהי שמתניעה תהליך שהוא תאכלס פמניסטי. אין. והתזונאיות עדיין ממשיכות לקבל, ברוב המקומות, זבל של שכר. כי עדיין, עד כמה שהדור הקודם לי נלחם חזק על מנת למצב ולמתג תזונאיות כשם דבר וכמישהי ברת סמכא עם סמכות מדעית ויכולת טיפולית, עדיין מתייחסים למקצוע כמו לזבל. עדיין צריך להלחם על משרות. עדיין המצב עם הסטאז' הוא גרוע יותר מקטסטרופאלי למרות שנלחמנו. עדיין ועדיין ועדיין ועדיין אינסוף עדיינים ולי נשבר הזין ממזמן, בטח שעכשיו. ונשבר הזין שאני צריך להתנצל, או שצריכים לצחוק, על זה שאני מעריך את המקצוע הזה על זה שרובו נשים, ושאני מתגאה, גאה לחלוטין, בזה שאני מקצוע עם רוב נשי.
אני גאה להיות תזונאית! גאה! בלי שום פחד, אני גאה!
אני לא מבין מה רע כ"כ בזה שאני מתייחס למקצוע הזה שרוב רובו נשי ושאני מתגאה להיות תזונאית!
מה כ"כ רע בזה?
מה כ"כ מצחיק בזה, אלוהים? אתן אשכרה מפחדות להודות בזה שאתן נשים?
שאתן רוב נשי?
שאתן חזקות, נהדרות, נפלאות, מגניבות, מטורפות, מעצבנות, אנאליות, חופרות, חנוניות למוות, סחיות בלאטה, מקצועיות לאללה, אמפתיות? או לפחות חלק גדול ממכן, אשכרה כזה?
אתן כ"כ מפחדות מזה שאתן נשים, שאין כאן גברים כמעט, שאנחנו מיעוט זניח וטוב שכך, כי סופסוף יש מקצוע שיכול ומצליח להציל כ"כ הרבה אנשים, והוא תאכלס, נשי?
לחלוטין?
מה הבעיה?
למה אתן צוחקות?
ולמה, אני, גבר, היחיד שזה משנה לו?
למה כל שאר התזונאיות, גם אלה עם תדועה פמניסטית, מקבלות את זה בשקט, בהכנעה? למה?
זה ממש מעצבן אותי ומכאיב לי בעיקר בשביל המקצוע. בשביל עצמי? מילא. בא לכן לצחוק עליי? צחקו, נו, זה אני על הבמה שם, זה אני עושה הרבה ולא מתלונן על דקה, צחקו בכיף. אבל אולי אל תצחקו על עצמכן בדרך?
אולי, קצת, תאזרו כח, תכבדו את עצמכן יותר?
עוד יותר מעכשיו?
אולי?
אוח.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
