(טיוטא למול הרצאה שיום אחד אני אביא)
(בינתיים, הרצאה שאני כן הולך להעביר - ב-22.11, עוד לא בדוק איפה, כנראה בגילדה בר, אני הולך לדבר על אפידמיולוגיה - איך לזהות שקרים רפואיים וגם להציל את העולם מזומבים בו זמנית).
***
אני מנסה להזכר ברגע הראשון שאילתרתי אי פעם על פסנתר.
היו לפחות שניים כאלה שאני מצליח לזכור באמת.
או אפילו שלושה.
הראשון-ראשון, עוד בשנה הראשונה, כשאילתרתי משהו על הפסנתר, אני אפילו לא זוכר מה, ובאתי למורה הראשונה שלי לפסנתר ואמרתי לה, "תראי, הלחנתי משהו!" והוא היה נורא בסיסי וקמאי משהו וכל מה שהיא אמרה זה ש"עכשיו אנחנו לא מתעסקים במה שכתבת אלא על מה שעבדת עליו". כמה שהמורות שלי אהבו לדכא לי את הבלוטה היצירתית. לא נורא, אני אוהב וסולח להן.
הפעם השנייה הייתה כשהייתי בבית ועבדתי באמת על דברים ואז פתאום שמתי לב שהעליה הזו של סקונדה-סקונדה (שתיהן גדולות)-ואז קטנה, במקרה, סול-לה-סיB, נשמעות לי נורא יהודיות והתחלתי לחזור על הפראזה הזו ולשלב אקורדים ודברים אחרים. ואני זוכר שבמשך דקות ארוכות פשוט לא הפסקתי לנגן את הפראזה הזו וניסיתי להוסיף לה משם ומכאן ומפה וכו' ואח"כ בוקר אחרי זה לא זכרתי דבר.
הפעם השלישית הייתה באולם הגדול בקונס' כשעבדתי עם המורה לקראת איזו תחרות או קונצרט שקרכלשהו, ואני זוכר את עצמי מאלתר ומאלתר על דו מינור. לא זוכר מה.
אבל פתאום עכשיו זה נוחת לי. האילתור הוא בדיוק מה שאני עושה ביזמות.
זה תהליך אחד לאחד.
זה אותו תהליך שהוביל אותי לכתוב מחזה ולהרים אותו וככל הנראה להופיע איתו בשנה הקרובה (MORE TO COME :) ) ;
זה אותו התהליך שהקים את EVIS, מחקר הטבעונות שלנו שהקמנו אני ואסף מאפס (http://www.evis.co.il) ;
זה אותו התהליך שקידם את Uchange, שאני לוקח עליו הרבה פחות קרדיט, אבל בדצמבר כבר הכל ידעו עליו.. ;
זה אותו התהליך שמביא גם.. דברים אחרים שעוד הס מלהזכיר ;)
אבל זה אותו תהליך.
התחלה
יש לו שתי אופציות, בעצם, להתחיל בכפייה.
האחת, זה דרך תרגול חוזרני. כלומר, אתה מתכוונן לשם, מבלי שיש לך רעיון, אבל אתה חוזר על סט תרגילים מסויים, אטיודים, אם נדבר מוזיקלית, שכוונתם לחמם. להתחיל. לשלוח לרעיונות.
אצלי בבית זה תמיד סט של כמה יצירות, שבדיוק כמו בתכנית לבגרות, היא עוברת מתקופות שונות של הלחנות.
בד"כ מתחיל על תרגול הרמוני של מהלך כלשהו על איזה סולם מז'ורי;
ממשיך לבאך, או הסונטה השנייה האנגלית (בעיקר הפרלוד שאני נורא אוהב) או הסונטה הצרפתית הרביעית או ה..חמישית במי במול מז'ור וסי מינור, בהתאמה (גם, לא תמיד הכל ברצף, אלא חלקים שאני אוהב);
ממשיך לאיזו סונטה של היידן או מוצרט שאני מכיר, או מנסה, או מה;
ואם זה לא מספיק, יש תמיד היצע של יצירות רומנטיות, מודרניות והלאה, וכמובן שירי ג'אז ויצירות ערביות טורקיות.
אני משתדל כל פעם לגוון.
אח"כ, לקמבן. להתחיל לנגן סתם משהו, סתם! משהו! על מי במול מז'ור נניח (אוהב מאד את הסולם), לחתוך למקאם חיג'אז או שדי-אראבאן או קורדיליחיג'אזקאר או בכלל צ'ארגא (האהוב עליי או בין האהובים עליי), באופן רצוף. כל הזמן, להמשיך את זה על רצף, לא להשתדל להפסיק, לא להניח להפסקה או לספק להפסיק אותך בשום רגע.
והעניין הוא בעצם, להניח להשראות קודמות להנחות אותך. זה בסדר ללמוד וזה בסדר לאלתר. למעשה, יש יאמרו, שזה מה שעושה להם טוב.
האופציה השנייה היא שפשוט זה בא.
זה בא ואין לך מושג מאיפה ולמה.
זה פשוט שם, זה בריאה, זה creatio ex nihilo כמו שאומרים בלטינית.
מהכלום, פתאום נגלה בפניך בראשית של רעיון. איזה שיר יפה, מלודיה נפלאה, וכו' - ואתה פשוט מתחיל.
והרי, אותו הדין ליוזמה, כלשהי, יהא זה אפליקציה או מחקר.
או שהרעיון בא אליך אחרי שאתה עובד על דברים בסביבה ומתכוונן אליהם,
או שהוא פשוט, שם, נופל. ובום.
אמצע
אז איפה באמצע של תהליך האילתור באשר הוא יש השקה לתהליך של יוזמה או ביצוע יוזמה והבאתה אל הפועל?
אילתור, ובעצם מוזיקה, אינם מקשה אחת בדיוק, אלא כמה וכמה רבדים שונים, מימדים שונים של אותו עניין, ששפעול, שיפור, שינוי והתייחסות דינמית נפרדת אל כל אחד מהם מוסיפה ותורמת לכלל. לעיתים גם שינוי של תכונה אחת גוררת שינוי מערכתי, או מיקרו שינויים בשאר המימדים, ביחד ולחוד.
נחלק בצורה גסה:
מלודיה - תווים, כלומר גלי קול בדידים למדי, שנעים מהתחלה לסוף לפי סדר מסויים בזמןחלל. זו הדרך הכי בסיסית ופלצנית שאי פעם הגדרתי מלודיה. מנגינה. נטו.
הרמוניה - מצבור צלילים בד"כ (אקורדים) שמתקשר עם המלודיה ולמעשה הופך ל"רקע" שלה. אבל זה לא בדיוק רקע, זה תשלובת צלילים כלשהי, שעיקרה הרבה מאד חוקים המתייחסים לרקע של המוזיקה כשלעצמה (הסולם שלה). לעזאזל, כמה קשה להסביר את זה בהגדרה פשוטה מהשלוף מבלי לחקור דבר?
מקצב - המפעם, החלוקה הזמנית מתמטית תמטית של כל שאר המרכיבים או אף אחד מהם למעשה. הוא יכול להתקיים לבדו, מבלי להגדיר תווים או הרמוניה מסויימת (דרך כלי הקשה, או אפילו מחשבה).
שהם הבסיסיים.
הם מתמזגים למימדים אחרים מורכבים יותר, מעין מימדים מלאכותיים מורכבים, כגון:
הפקה - החל מהסאונד והעיבוד וכלה באופי ההקלטה ובאופי ההשמעה של מה שלא מדובר עליו (יצירה, שיר, קטע.. וכו')
מרקם - התשלובת של שלושת האלמנטים הראשוניים והיכולת להתייחס גם לכלי או לסולמות הספציפיים על מנת ליצור מגוון רחב של פנומנות כלשהן. השימוש של דיביסי באקורדים נשענים יחד עם קישוטים (טרילים) וארפג'ים ארוכים (מקצב בשילוב עם מלודיה), יחד עם הרמוניה של טונים שלמים/פנטטוניקה או התייחסות מזרחית, יוצרת מרקם "מרוח", שהוא מסימני ההיכר של האימפרסיוניזם.
קונטקסט - המוזיקה ככלי פוליטי, המוזיקה ככלי רגשי, המוזיקה ככלי דתי, וכו'. הקונטקסט של הרקוויאם של מוצרט הוא יצירה שמנגנים בהלוויה, תפילת אשכבה. הפסיונים של באך - באירועי חג דתיים (נכון?), הטבעת של ואגנר היא שיר הלל למיתולוגיה הגרמאנית, התשיעית של שוסטקוביץ' היא פרודיה מוחלטת על השלטון של סטאלין, וכו', וכו'.
עכשיו, כל אחד מהאלמנטים האלה (ויש יותר כעיקרון, ניסיתי ללכת על הכי בסיסיים שיכלתי לחשוב עליהם על מנת להבין את תהליך היצירה המוזיקלית באופן ממש ראשוני), ניתן לשפצור ושינוי, או יותר נכון, ניתן ללמוד אותו כאומנות נפרדת, ולהשתפר דרכו.
מלודיה היא אולי הדבר היחידי שממש קשה ללמוד אם בכלל. הדרך היחידה היא פשוט להקשיב - לטבע, לאנשים, ליקום, ליצירות אחרות, ולשמוע איך אחרים עשו את זה. מהכלום? בלי חוקיות? עם חוקיות כלשהי? בהתבסס על חוקים הרמוניים? סתם? וכו'.
הרמוניה - יש עשרות קורסים על זה, למידת הרמוניה קלאסית, לפני באך, אחרי באך, שנברג, דיביסי... וכו'. זה בלתי מוגבל.
מקצב - כנ"ל כהרמוניה.
שלא נדבר על זה שאלו מושגים מאד מערביים, כאשר מכניסים לכאן מושגים נניח ממוזיקה ערבית או טורקית, הודית וכו'.. זה הופך לאינסופי בצורה מפחידה.
בכל אופן, כל מוטיב שכזה הוא בר למידה, וכאשר אתה משנה אותו, הוא עלול לשנות את המוטיבים האחרים. אתה מפנים את חוקיות ההרמוניה? אתה מבין שמלודיה יכולה לנוע בצורה אחרת, או לפעמים במנותק מההרמוניה, ולפעמים ממש יחד איתה. אתה לומד מקצבים אחרים, ערביים נניח? במקום ה4/4 הרגילים אתה פתאום לומד לחשוב על 7/8 או על חלוקה של 11/8 או 13/8? מעולה. יכול מאד להיות שהמלודיות שמעולם לא עבדו לך כרגיל פתאום יעבדו מחדש, כשפתאום החיתוך הטמפורלי שלהם משתנה לגמרי. וכו'.
אותו הדין ליזמות.
כל יוזמה שלא תהיה חייבת להיות מורכבת מכמה וכמה מרכיבים, יהא זה המרכיב הרעיוני, המרכיב הלוגיסטי, הכספי, האסטרטגי, השיווקי, האנושי, וכו'. כל אחד מהם ניתן ללמוד. בכל אחד מהם ניתן להתמחות. ניתן ללמוד יותר טוב איך לקרוא שוק, איך לחדד רעיון, איך להתמודד עם מטלות ובעיות לוגיסטיות, וכו'.
וכל התמודדות חדשה, או כל נסיון חדש לפתור בעיה, גורם לך להסתכל על בעיה אחרת בעין אחרת, ולעיתים, פתרון של בעיה לא קשורה, יכול להיות קשור לפתרון בעיות אחרות לגמרי. לעיתים גם ליצור בעיות, אבל זה לא משנה.
בעיות
גם באילתור וגם ביזמות יש תמיד, תמיד, בעיות.
לעיתים, גם פתרונות יוצרים בעיות.
במוזיקה, מעבר ל"נתקעתי" או מעבר ל"זה מחורבן", יש אשכרה, "בעיות" או יותר נכון, "מצבים שדורשים פתרון".
מה שנקרא, מצבים דיסוננטים, צורמים, שאתה פותר, במגוון דרכים.
גם כאן, הפתרונות השונים המוצעים הם כאלה שמשיקים מאד לפתרון בעיות בעולם האמיתי, ניתן דוגמא.
הפתרון הקלאסי לבעיות דיסוננטיות הוא בעצם, חזרה לגבולות הבריאים. הכוונה היא שאתה מנתח את הדיסוננט, ויוצא ממנו, ככל הנראה דרך תנועה מנוגדת, לתווים נוחים.
ניתן דוגמא.
יש לנו את האקורד המוקטן המפורסם, סי-רה-פה. אם תנגנו עכשיו ברצף על כל כלי, או תעשו אקורד, שמורכב אך ורק משלושת הצלילים הללו, תקבלו משהו טיפה צורם, מה שנקרא אקורד מוקטן. הוא לא נעים לשמיעה. אבל יש לו פתרון.
מעלים את פה לסול;
מעלים את רה למי;
מעלים את סי לדו.
הופה, גם לא נשמע הכי טוב אם מנגנים ביחד, סי-רה-פה, דו-מי-סול. זה לא מושלם עדיין. רגע. אולי עוד אופציה?
סי.. נוריד לסול.
רה נוריד לדו.
פה נוריד למי.
גם יחד. אולי גם זה לא מושלם.
ואפשר לשחק, הלאה, והלאה, עד שמגיעים לעליה וירידה מושלמת, מנוגדת, לא מנוגדת, וכו'.
זו הדרך הקלאסית.
יש גם דרכים לא קלאסיות. נניח, סי-רה-פה? אז אולי נעשה משהו ששוב לחלוטין. מיB-סול-סיB. סתם. אולי זה לא ישמע טוב, ישיר. אבל זה ישמע מגניב. זה יתן לזה קוטב.
אולי בכלל נשאיר את הסי-רה-פה? אולי נשאיר את הצרימה הזו?
אולי נמשיך להכאיב כי אפשר?
ובעולם היזמי: לכל בעיה יכולים להיות טריליון פתרונות. הדבר היחיד שקובע הוא מה יותר נוח לך לפעול בו. ואולי לשלב. שילוב בין הפתרון שאתה מכיר ומעדיף, יחד עם אלמנטים חדשים לגמרי. אולי לשבור את הכלים לחלוטין. אולי לקבל את הבעיה ולהפנים אותה כחלק אינטגרלי מהפרוייקט שלך.
סוף
האם יש סוף לאילתור?
יש כאלה שיש להם.
יש כאלה שלא.
כך גם יזמויות.
אבל הדבר הנפלא ביותר, הוא שאתה יכול לזרוק ולשכוח. בדיוק כמו נזירים בודהיסטים שיוצרים מנדלות, אתה יוצר את האילתור ונותן לו להתמוגג. כך גם רוב מפעלי האדם, יזמויות, אילתורים, יצירות או חיים - הם נדונו בסופו של יום, לרוב, להפוך לעפר ואפר, להתפרק, להתמזג עם האנטרופיה של היקום ולחזור לנקודת ההתחלה.
הרבה מאד יזמויות או אילתורים לא יישמעו עוד. לא יזכרו. לא יזכו להפוך להיות מפעל אמיתי או יצירה ברת נצח סטייל התשיעית של בטהובן (או שוסטקוביץ' אהובי). אולי לא.
אבל אתה לא יוצר ומתכוון רק כדי להגיע לנצח.
אתה יוצר כי אתה יוצר.
אתה יוזם כי אתה יוזם.
אתה בתשוקה המטורפת הזו, לעשות, לנצח את העולם, לחיות כל רגע, להשתמש כל רגע ולהשתדל לעשות למישהו משהו טוב, ואולי על הדרך גם להתפרנס מדי פעם.
וזה בדיוק אותו דבר כמו אילתור.
שזה בדיוק אותו דבר כמו יזמות.
**
יש כאן משהו,
רק צריך לעבוד עליו.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
