השפיל, צורה מס' 7?

"אין לי קיום

 בלי הברקים והקולות

ששמעתי בסיני"

-זלדה

נקודה א': אקזסטינציאליזם 

ראש השנה לדעתי הוא ללא ספק, החג האקזיסטנציאליסטי ביותר שיש ליהדות להציע. הכל מתחיל, כרגיל, בגלל איזה פסוקון חביב - 

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה'." (ויקרא כג', כג'-כה')

ועוד פסוקון בבמדבר - "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם..." (במדבר, כט' א')

שבתון זכרון תרועה. יום תרועה. התרועה הזו, היא כמובן, הבסיס למצוות תקיעת השופר, אליה נתייחס בקרוב.

ומשום מה, בדרך לא דרך, דרך הרבה מאד פירושים, תלמוד, תהיות ותובנות של כמה מאות שנים, עוצב למעשה חג שכל כולו תהיה אקזיסטנציאליסטית, ובראשה - מי אני, מה אני, ומה מגדיר את המטרה שלי?

התיזה שלי לעניין הזה היא מעגלית לחלוטין. למעשה, כלל חגי תשרי באים לענות על המהות שלנו. "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן", נוהגים לשיר דרך הקטע המפורסם שנקרא ונתנה תוקף. כלומר, זה מתחיל בראש השנה, ממשיך בתהיה של עשרת ימי תשובה, מגיע לשיא האקסטטי של החוויה הכלל טרנסצדנטלית של יום כיפור, הצום וכו' ומסתיים בסוכות על מגילת קהלת (המגילה הכי אקזיסטנציאליסטית בתנ"ך, אולי יחד עם איוב? שאלה טובה, למי יש יותר גדול?), וכמובן שמחת תורה, שהיא בעצם סגירת ופתיחת המעגל הפרקטי, של קריאת התורה. זה בזמן אחר.

גם ראש השנה הוא כמובן התחלה וסוף ואמצע של מעגל. ראש השנה היא בחירה שרירותית משהו (שנבחרה להיות ראש השנה בכלל במשנה ולא במקרא), שעיקרה - אנחנו עכשיו בנקודה כלשהי במעגל, בה אנחנו בוחרים להיות מודעים. ראשית כל, למעשינו. אפשר להתחיל לספור חטאים, אבל אפשר גם פשוט להסתכל אחורה דרך התפילה או דרך הבחירה שהיום הוא יום תרועה. היום הוא יום בו אתה מקשיב, ויוצא ידי חובה על ידי מצווה שכל כולה - היא להיות מודע. אתה מודע.

מערכת היחסים עם הזמן בעניין הזה היא מעניינת. ישנו פיוט במחזור התפילה, שמשחק על הקונספט של "ה' מלך. ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". כלומר, ה' עכשיו הוא המלך; ה' היה, וה' יהיה המלך. אתה מגדיר את העכשיו הזה כהווה, אבל מתייחס לזמן הזה בין השאר גם לזמן התפיסה שלך את ה' כמלך העולם. וכאן זה בעצם, מוביל לצד השני של השאלה - התשובה שהיהדות מספקת לתהיות האקזסט' הלא-פשוטות האלה. מי אני? ברוא בין ברואים. מה מגדיר את המטרה שלי? המצוות שאני לוקח על עצמי.

על כן, למעשה, כדי לענות על השאלה של מי-מה-מו אני, אתה לוקח על עצמך (והאתאיסטים יאמרו - יוצר לעצמך) מערכת מצוות ומערכת היטלים, עיצורים, חובות (וזכויות יתר שרירותיות) מסויימות, עליהן אתה מהרהר, דרכן, אתה מגדיר את עצמך. אבל לא רק זה. יום זכרון תרועה הוא יום בו אתה בין השאר חוזר וממליך את הקב"ה כמלך עליך. שלושת חלקי התפילה הייחודיים לתפילת שמונה-עשרה של ראש השנה, בשחרית ובמוסף - מלכויות, זכרונות ושופרות - נועדו, דרך פסוקים שונים ורבים, להזכיר את מערכת היחסים המורכבת בין הקב"ה לבין העם, כלומר, אזכור התנאים שלו בחוזה האינסופי הזה שנקרא התורה, לבין מתוך תהילים לבין מתוך התורה לבין מתוך הנביאים. כלומר, נוצר כאן מעגל.

אתה מכתיר את הקב"ה בתור המשמעות שלך, על מנת לענות על שאלת השאלות האקזסט', ולשם כך אתה מחזק את המלכות שלו. זה מעגל שחוזר על עצמו.

לא סתם, ביום השני, אנו קוראים בתורה את סיפור עקידת יצחק. לא סתם, סרן קירקגור, אמנם כומר, ברא את האקזיסטנציאליזם כסוגה פילוסופית דרך סיפור העקידה. דרך סיפור המטרה של אברהם. מכאן, אגב, זה פותח לי עניין אחר.

נקודה ב' וקצרה: המוסר כמשהו עליון אולי גם מהפרקטיקה האלוקית, או חלק ממנה, או, מה?

כמו לכל קורא שפוי גם לי נצבט הלב למשמע סיפור עקידת יצחק. אדם מקבל החלטה, או יותר נכון ציווי - שמתגלם כהחלטה, להרוג את הבן שלו, עבור משהו. תלי תילים נכתבו על העניין, שפה בעצם הציווי האלוקי מתגבר על המוסר האישי, ושיש בזה מן ההקרבה הגבוהה ביותר. ויתרה מזו, השאלה, מה אנחנו צריכים ללמוד מן העקדה, את הציווי שלה או את התוצאה? את העובדה שאם כתוב או נאמר או מתגלה או מה אז צריך וזהו; או שמא התוצאה, כלומר, צריך להתכוון אבל בטח לא צריך לבצע משהו שהוא כ"כ כ"כ נגד המוסר?

ואני תוהה, שומה הפעם הקב"ה מודיע לנו דרך הסיפור הזה, שלמרות שהוא הסיבה - קרי היוצר - קרי זה שבכלל יצר את הרעיון (לוגוס) או את האידאה, וגם את החומר, וגם את החוק, וגם את הפירוש לחוק - האם למעשה הוא גרם לכך שהאידאה, והמוסר ככללו, יהיו למעשה, מעליו?

בסופו של יום, מה שקורה הוא שהמלאך מונע מאברהם את העקידה, לא הוא באופן ישיר. מלאך. כלומר, אפילו הפעולה הזו בתיווך. ואני תוהה, למה זה כך?

נקודה ג' וארוכה: כחם של טריגרים ושופרות

מסכת ראש השנה, פרק ג', משנה ז':

"[ז] התוקע לתוך הבור או לתוך החדות או לתוך הפיטסאם קול שופר שמע, יצא; אם קול הברה שמע, לא יצא.  וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר, או קול מגילהאם כיוון ליבו, יצא; ואם לאו, לא יצא:  אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיוון את ליבו וזה לא כיוון."

בוא נתרכז שנייה. מי שעובר מאחורי בית כנסת, או קרוב אליו, ושומע קול שופר או קול מגילה, ככה, במקרה (כלומר, או קריאה בתורה או שופר), נבדל בדבר אחד באם הוא עושה את מצוותו בפני הבורא או לאו. האם הוא מכוון בליבו, או לא.

ומה הכוונה?

ראשית, מה הרעיון הזה של תקיעה בשופר? הרבה כתבו על זה, הרבה יותר טוב ממני, אבל אני אקח על זה טייקאוף לכמה שניות ברשות רבותיי וגברותיי. הרעיון הוא צליל, אוויר שנכנס ויוצא דרך שארית החי (קרן) - אחד ויחיד (זה בד"כ דו, או סי ממה שאני שמעתי) במקצבים שונים. ארוך, מקוטע לרבעים, מקוטע לשש עשרה ואז לרבע עם חתיכת פרמטה. סבבה. צליל אחד בו, במקום בקקפוניה הרגילה של תפילה בעלות מאות הברות, וניגונים רווי צליל - ממזרח ומערב - במקום כל זה, כל הבליל הזה, אתה מקבל צליל אחד ויחיד. המקבילה שרצה לי בראש היא כמובן - אום. אותו צליל ראשוני, פרימורדיאלי שממנו נוצר הכל ואפשר לתמצת, יש יאמרו, את כלל הברהמנות וכתבי הקודש האחרים ההינודאיסטים לידי הברה יחידה זו. זו קריאת השופר שלהם, זו קריאת השופר שלנו. הדרך בה, אתה בעצם מצווה, להתמודד עם עצמך.

אתה מתכסה ברעש הזה של השופר, במקצבים המדדיטטיביים השונים שאומרים לך דבר אחד - הבט אחור והבט עכשיו והבט קדימה.

מעניין מה הוא העכשיו ומה הוא האח"כ או הקודם לדיד מקצב השופר. 

לדעתי התקיעה מסמלת זמן.

לדעת אמי, התקיעות מסמלות את דפיקות הלב, כשם שכל מקצב מסמל את זה בסופו של יום, או מתקשר לזה בסופו של יום.

ובכן, יש כאן משהו מעניין בהקשר הזה של כוונת הלב, בעת ההקשבה לקריאת התורה או, לתקיעת השופר. והעניין כאן, שבניגוד ללא מעט מצוות, שאתה מחייב את עצמך בדקדוק בהן ולא לפול בהם, כאן, המשנה מנסה לקרוץ אפילו ללא-מאמינים, או יתרה מזו - כנראה שהיו אפילו בתקופת המשנה, דתל"שים.

ומה הכוונה כאן?

סיפור שאספר. ידידה, אולי קוראת בבלוג או לא, נאלצה לסבול את עול האולפנות והחרטות האחרות שהחינוך הדתי הלאומי או הכמעט חרדי כופה על אנשים. לא דברים שמחים. כיום, שונאת את הדת, ואני לא יכול להגיד שאני לא מבין למה. ובכל זאת, כשאני מדבר איתה, בלי שהיא שמה לב, כשאני שואל אותה אם היא הולכת לזרוק איזה משהו שהיא אוכלת, היא כמובן טוענת, "לא, מה איתך, זה בל תשחית.". פופ. בלי שהיא שמה לב זה מתפלק לה. בדיוק כשם שידידה אחרת, גם אחת שברחה מעול המצוות, עוד תוהה לעצמה על חגים כאלו ואחרים. 

ברמן אחר, חב"דניק לשעבר, מספר שהוא עדיין באנטגוניזם קשה לכל מיני משפטים חב"דניקיים קשים שהעלתי בפניו. אבל בין דרינק מס' X לY. בין השאר הוא מספר שאפילו בתאילנד, כשהוא הולך ומשתכר, ביום כיפור למעשה, הקפיצו אותו לסוף נעילה. מישהו שם ניסה לתקוע בשופר בסוף של נעילה והיה בעל תקיעה לא משהו. קורה. הוא צקצק בלשונו, כשהוא כמובן נטול אמונה לגמרי, נושם עמוק, ותקע כהלכתו. מאוחר יותר, הלך והשתכר לו.

היהדות היא דת כזאת שנשארת עליך חזק כשאתה גדל לתוכה, בין אם רצית או לא. בתור תשלובת מעוותת של אתניות, לאומנות, ורוחניות שנותרת לך כמה מאות שנים, עמוק בורידים - גם כשאתה מתכחש ללא מעט מעיקרי האמונה והתפיסה, דברים לא יוצאים ממך. זה פשוט לא. ובדיוק בשביל זה המשנה הזו קיימת.

היא מזכירה לך שזה לא משנה מה עשית. זה לא משנה איפה היית וזה לא משנה כמה אתה כועס. על העולם, על הממסד הדתי, על הקב"ה, יהיה מי שתהיה. זה לא משנה כי מה שחשוב הוא ההתרכזות, השנייה הזו, הרגע הזה שלא חשוב מה אתה מקשר את עצמך. אתה מקשר את עצמך לאותה ספירת מלכויות, כלומר, לאותה שכינה - שהיא סופו של יום, יש יאמרו - התודעה הקולקטיבית הרוחנית, המטאפיזית, של מה שאפשר לקרוא לו העם שלך.

הדבר מזכיר לי דבר אחר מההינדואיזם. בבהגוודגיתא, טקסט מכונן מאוחר יחסית (למול הודות והאופנישדות נניח) שמתמרכז בדיאלוג בין ארג'ונה, לוחם ורוכב מרכבה באמצע מלחמה שמחליט לשגות בפציפיזם; עם קרישנא, הייצוג הנוכחי של האלוהות המיטיבה הקיימת, וישנו. עוד אחת מיני טריליון הגרסאות השונות לאלוקות שלהינדואיזם יש להציע. מכל מקרה, באחד מרגעי השיא בדיאלוג, שואל ארג'ונה את קרישנא איך לעבוד אותו. וזה עונה לו - כמה דרכים. אחת דרך המעשה. קארמה טובה, יוגה, תרגול, מצוות, העלאת קורבנות וכו'. השנייה - עצם זה שתקבל ותאהב אותי. עצם זה שתייחד. עצם זה שתאמין באמת - הרי קרישנה, הרי קרישנה, קרישנה קרישנה, הרי הרי. כלומר, להלל ולהאמין באמת בהלל הזה. להאמין באמת שקרישנה הוא הוא הייצוג של האלוקות היחיד ואין בלתו. ייחוד שם שמיים אצלנו. למול כלל הגוורדיה ההלכתית של ההינדו' - זה ממש אין ואפס. כלום. בסה"כ להאמין.

וזה בדיוק זה. או, מספיק דומה. נכון, קריאת השופר איננה המצווה היחידה בתורה או הכי חשובה בתורה. אין דבר כזה, מצווה הכי חשובה, חוץ מאולי לא תרצח נניח, כדי להחזיק את החברה שלנו בצורה מוסרית; אבל מטאפיזית, על מנת לשמור על שלמות המארג הזה של מערכת היחסים המורכבת בין העם לעצמו, בין העצמו לעם והקב"ה שאיפשהו באמצע וממעל - אין מצווה שהיא הכי קרדינלית. אבל יש לך את ההזדמנות הזו, בראש השנה, להזכר. להזכר שיש לך גם אופציה עקיפה.

לזכור שיש לך את האופציה לתשובה, את האופציה לחזור, את האופציה להתחרט, את האופציה לחשוב שנית. ואז עשרה ימי תשובה לחשוב על הכל שוב ושוב, לחתום לעצמך יחד עם הקב"ה את הדין, והלאה, לחזור ולהתחיל הכל מבראשית בשמחת תורה.

שנה טובה וכתיבה טובה לכל מי ששרד עד לפה.

אהבות

צרי