בעברית זה נשמע נוראי. לפרוץ. כאילו שאני פורץ משהו מחוץ לבפנים, כשלמעשה אני רק מתקיים בתוך בפנים לתוך בפנים, במעין מחול רקורסיבי מכוער למדי.
אבל בהחלט, תחילת השבוע הזה מבשרת את, וול, עשרת ימי תשובה, כמובן - אבל גם תחילה של משהו כמו חודש של חופש שיש לי אל הכלום. חופש שמבשר לי שהצלחתי לעשות את סך הבחירות הנכון שלפחות בחודשים האחרונים אם לא בשנה האחרונה הצליח לייצר לי מצב בו בהחלט, "פרצתי" את החיים האלה, או איך אומרים, עשיתי להם HACK כהוגן.
ה-HACK נורא פשטני. והרעיון הוא למצוא כמה שיותר עבודות שלא נותנות לך את תחושת ה"אני עושה כרגע עבודה בשביל מישהו אחר ומבזבז את הזמן שלי על מנת להמיר אותו במזומנים", אלא, "אני עושה משהו שאני אוהב ועל הדרך מרוויח ממנו", ויפה הדבר כאשר זה גם "בסך הכל גם מרוויח ממנו לא רע בכלל".
התשלובת האחרונה של החודשים האחרונים - טיפה מטופלים, שני מקומות להרצות בהם, מדי פעם עבודות תרגום-וכיוצב' שאני עושה, מדי פעם דברים אחרים שאני עושה ותמלולים עוד פחות מפעם - מתנים לי מצב בו 70% לפחות מהזמן שלי אני בבית.
נכון, יש מחקר. אבל לוקח זמן לו להתהוות, וכמו כל דבר באפידמיולוגיה - יהיו שני פרצים עיקריים של כאבי ראש - ימי המחקר עצמם (בולע רוק), שזה לא יותר מחמישה כל פעם, פחות אפילו; והניתוח הסטטיסטי, שקרוב לוודאי, יעשה ע"י איש מקצוע ולא על ידי לגמרי (נראה).
מה שבעצם, כן. 70% מהזמן אני יכול להרשות לעצמי שלא לעשות כלום.
להתלונן שאני לא מספיק לעשות כושר, או יוגה, או טאי צ'י, או לקרוא או וואטאבר אבל בפועל?
לכתוב פוסטים,
לא לכתוב פוסטים,
לשבת עירום או חצי עירום או סתם בדירה,
ללכת לשבת אצל השותפכן (שותף+שכן) ולעשות שם כלום, להעמיד פנים שאני כותב את הצעת המחקר, לדחות מטלות אחרות מעצבנות (לצבוע את התקרה, להשיג תו חניה) שלא כאזה מפריעות לי מסתבר,
ובסופו של דבר להודות בזה שבסופו של יום,
החיים די יפים.
אז כתבתי לעצמי על דף ריק שהיום מתחיל סבב ה"כלום" הגדול (אחר משהו כמו חודש שהיה יותר כבד משחשבתי),
ויש לי הרבה משכורות לגבות מהרבה אנשים,
וזהו.
פחות או יותר
זהו.
יאללה כלום.
ואולי אלו יהיו החיים בהמשך.
אם הכל יעבוד נכון, באמת, הכל יהיה בנוי מפרצי עבודה רגעיים או תקופות שאכן אין אוויר לנשום בהן, אבל יהיו גם תקופות שהן בדיוק הפך.
תקופות של לפתוח חלון ולשים בפול ווליום את הרביעית של מנדלסון, ולהגיד לעולם "זין עליך חבר, ניצחתי".