אחרי שהחתול העיר אותנו לפנות בוקר חזרתי לישון עד שעות הבוקר הפנאניות (כשמתרגלים לשלושה ימי חופש בשבוע ומצטמצמים לאחד זה די מוזר), וחלמתי חלום סופר ריאליסטי.
בחלום נסענו מהחנייה של תל חי כמו שזה נראה או האוניברסיטה או חנייה אחרת לגמרי מלאה בציוד עם עוד כמה אנשים, אבל אני הייתי עייף אחרי מריבות בטלפון או משהו כזה עם מה שנשמע כמו המנחה שלי או אנא אערף, ונתתי למישהו מימי הבחרות שלי שפגשתי לא מזמן, ורודי, לנהוג לי באוטו. משום מה הוא נהג עם גז עד הסוף, ואיכשהו יצא שאחרי סיבובים אינסוף במהירות מטורפת הוא גרם לזה שנקפוץ מעל איזו גבעה, נתרסק, ובום, נתפוצץ. ואז כאילו שהוכפלתי לשתיים, אחד זה אני ואחד זה המספר, וראיתי את הגופות החרוכות שלל כולנו. הדבר היחיד ששרד זה הסלולרי שמשום מה לא הפסיק לצלצל עם האקסית הקטינה שניסתה לחפש אותי ודאגה. אני סוג של עניתי לה, אבל בתור מספר, ודיברתי איתה בתור מספר והסברתי לה שלמעשה האני-אני, מת. גמור. שרוף. כנ"ל זה המשיך ככה לעוד כל מיני דמויות שלא קלטו מה נסגר איתי ולמעשה הייתי צריך להסביר להם בצורה פורמלית שכזו, בערך כמו שמסבירים לבנאדם "כן, אני כבר לא גר שם, אלא עברתי" או "הפסקתי לעבוד" או "אמממ, נפרדנו לא מזמן" - "כן, פשוט מתתי."
חתיכת חוויה.
אח"כ איכשהו יצא לי לעלות לאוטובוס לאנשהו, אני לא יודע לאן, אבל מישהו נורא מעצבן כל הזמן נדבק אליי כי החלפנו פרצופים נדהמים מקבוצה של חוסי-מעון-פיגור-גבולי שחיכו איתנו, במה שנראה כמו התחנה מרכזית של עפולה.
זה כל מה שאני זוכר.
אהבותעד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
