הסבלנות והסובלנות שלי כלפי רוב היקום מתחילה להתפקע. אני לא יודע מדוע, אני לא מטפל המון בזמן האחרון (מטופל אחד וחצי בלחץ), אני לא מתעסק עם הרבה יותר מדי בני אנוש, גג עם כאלה שאני עוזר להם, גג עם אלה שאני עובד איתם בקולגאליות וגג עם משתנים אחרים או מה, אבל שמתי לב שאת האמפתיה הרגילה ואת היכולת שלי לשאת לאחרונה איבדתי. האם זה הירוק? לחץ? העובדה שיש לי המון תלמידים מתחלפים? שטות אחרת? אני לא יודע. אין לי תשובה טובה. באמת שאין לי תשובה טובה.
אני רק יודע שאני מאבד את הסבלנות, וכמו כן את הרוח הגבית שלי לדברים אחרים טובים שהתחלתי לעשות לא רע - כושר, לקרוא, לנגן, לכתוב. אוח, קשה, קשה כ"כ לשמור על השגרות האלה כשעושים טריליון דברים וחצי, ושוב, מצד שני, אין לי באמת על מה להתלונן.
נפטרתי מההגשת סמינר-של-המחקר, הלך סבבה, הסופה עזרה מאד. לא היה אף אחד. נפטרתי מזה.
סיימתי לפחות קורס אחד להעביר, והקורס ערבית אוטוטו נגמר, ככה שהרבה מאד לחץ יורד ויורד לאיטו. אוטוטו גם נסיים עם ההגשה ונתחיל את הגיוס למחקר באופן רציני ויחזור קצת לחץ אבל הוא יהיה לחץ מגניב ובעיקר לחץ של לעשות משהו שאני די אוהב לעשות.
לאן כל זה נעלם?
מתי אני אכתוב על דברים שהם לא השגרה הפסיכית והדברים שאני רוצה לעשות?
מתי יהיה האומץ לתמלל כאן או לדובב כאן אתהחוויות, טריליון החוויות, שאני חווה באוני' (טוב, הן נוראיות), בהוראה (טוב, אסור לי יותר מדי), ועם אסף או זוגתי או.. כל דבר?
אעה.
על מה אני כותב לעזאזל.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
