חלמתי שרצחתי מישהו שאני מכיר, במקרה קוראים לו אלעד דינו והוא היה מעין כזה חבר בכיתה ז' ואפילו הגן עליי פעם אחת כשמישהו ניסה לפגוע בי בקטע דפוק ואפילו לימדתי את האח הסופר חמוד שלו. כלומר, אין לי באמת מה להוציא עליו תודעתית. הוא דווקא אדם מקסים, מקסים מקסים. רצחתי אותו כי מסתבר שהוא המשיך להתעלל בי למרות שהוא בכלל לא התחיל במציאות (סתם היה מתעצבן עליי מדי פעם אבל בוא נגזים תת מודע), ובכל אופן רצחתי אותו עם נעל או עם חפץ נורא נורא נורא מטופש, אבל זה היה כאילו אישפיות זמנית כזאת שפשוט הצואתי עליו הכל, הכל, מה שאף פעם כנראה לא ידעתי שאני יכול להוציא, והיה איתי משתף פעולה כאילו שהיה אמור לעזור לי רק אני לא מצליח לזכור מי זה. ובכל אופן באולם שהיינו בו ממש לקח מהר לתחנת משטרה או שהיה משהו מוזר עם הכביש שהוביל לשם שהיה אחד מהמחחלפים של כביש 6 רק שאנשים נסעו הפוך (אולי זהיה צריך להיות לי כבר שזה חלום?), ואיך שהלכתי למשטרה היו שם בכלל פקידים מטאליסטיים ללא מדים שהיו נורא נחמדים, כנ"ל שאר השוטרים, שרק תהו למה אני בא להסגיר את עצמי בלי בגדים כלל. ובכלל כל החלום עצמו שהיה סופר ריאליסטי עמדתי בפני כל הדילמות של, א', רצחתי בנאדם, שהיה ילד של אמא כלשהי ואבא כלשהו ואח וכו', ב', דפקתי לעצמי את החיים, זהו, אין סטאז', אין תואר, אין טל, אין כלום, אבל הי, לפחות יהיה לי מלא זמן לקרוא ולפתח קריירה נוספת שלא כוללת תזונאיות. ואז כל התהליך, של הפרידה מההורים, שהיה נורא הזוי, והיה קשור בללכת באמצע רחוב יהודה הלוי עם הקלידים שלי (איך אפשר לסחוב אותם בכלל?!) ולנגן, ואמא ממש בכתה, וגם המפגש עם ההורים של דינו. החלטתי לפגוש אותם בעין נכוחה. להודות, בפניהם, להודות, כן, אני השטן הזה שלקח לכם את הילד, מתוך שגעון מוחלט, וכמובן שאני מתחרט, וכמובן שזה לא משנה, וכמובן שתשנאו אותי לנצח אבל משום מה אבא שלו בכלל לא התייחס אליי ואמא שלו לא הייתה בכלל אמא שלו אלא מישהו אחר שכאילו היה לי איתה מעין שיחת נפש נוראית שבורה כזו כששנינו נכנסים למעין טראנס של זעם עצב אבל וכו'. וזה הסתיים כשכמעט נכנסתי כזה לכלא ואז פתאום פוף.
והנה, אני בדירה בתל אביב, ולא רצחתי אף אחד, ועדיין אני אגיע לסטאז' בינואר 16', ולפגישה עם ענבר ברביעי הבא ומחכה להצעה שלי וטל יצאה לעבודה והכל בסדר.
רק חלום דפוק.
קורה, צרי, קורה.
עכשיו מה זה אומר לעזאזל.
לא יודע.
אהבות עד
צרי