*לנשום עמוק*
אתה הולך לעשות משהו שלא רצית לעשות, האמנת שאולי תתחמק ממנו כי הגעת לנחלה ולשקט, כי האמנת שהחיים האלה הם פשרה.
ואז היקום בא והחליט להכניס לך כמה סטירות יפות, בדמות רגעים קטנים ורגעים גדולים.
רגעים קטנים כמו הפעם שכתבת עוד שיר ורצית להשמיע לה ושוב היא לא רצתה לשמוע וגם לא זכרה להקשיב לו אח"כ (כמו עם שאר הדברים שכתבת במהלך השנים האחרונות),
רגעים גדולים כמו העובדה שמתפתח אצלך משהו מדהים וחדש לחלוטין שעונה על כל השאלות שמהם התחמקת בזמן האחרון:
- בטחון עצמי של מי שאתה אוהב
- מצב הרקבון הפנימי והמעשי של מי שאתה אוהב
ועוד כמה דברים שיפה השתיקה להם, ובכל זאת, קצת כבוד, גאד דאמיט.
אז למה אתה הולך לעשות את זה?
בראש ובראשונה כי לא טוב לך כאן. אולי זה הקיר המתקלף והתקרה שכל הזמן מזדהמת בפטריה (לא בדיוק רטיבות, אבל סעמק, בעיה של בעל הבית), אולי זה העובדה שכבר ממזמן נמאס לך לבשל כמעט לבד (לכן כבר לא בישלת אתה בחודשיים האחרונים), אבל כבר לא טוב לך פה. אתה נרקב ומרקיב ולא עושה ולא נעשה.
שנית כי יש גבול של כמה שאפשר לדחוק את האמון שלך לקצה. זה לא שהעלת את הדברים האלה פעם ראשונה עכשיו. זה לא שעד היום הכל היה FINE AND DANDY. הרבה פעמים נתת הזדמנויות שהתבססו על ווקטורים חיצוניים - שנה ג' ותקופות מבחניה; הסטאז'; כיוצב'. אבל תמיד יהיו ווקטורים, אמרת לעצמך, תמיד יהיו ווקטורים. והנה, תמיד יש ווקטורים. והם רק באים עוד ועוד. אז היא אומרת שהיא תשתנה? שתגיד. אמרה כבר. אז היא עושה צעדים קטנים? שתעשה. אני כבר לא מאמין.
שלישית, כי אדם לא אמור להשתנות, לא מהליבה ולא ביותר מדברים קוסמטיים או ארעיים, עבור אדם אחר. אם היא רוצה להיות בבטחון עצמי נמוך, זו זכותה ואני אמור לכבד את זה, אבל אני גם זכאי לדעתי וזרימתי, ואם היא לא מתאימה, אז, ביי. מאד פשוט. כנ"ל לרקבון, כנ"ל לכל דבר אחר. כנ"ל שאני זכאי לרצות מה שאני רוצה עבור מערכות יחסים בחיים שלי. ומאחר ואנחנו, ב"ה, לא נשואים ואין לנו ילדים (חתול, אבל הוא יסתדר בשקט גם בלעדיי, הוא גם ככה מאוהב בה יותר ואני מקבל את זה) - הדבר הזה יפגע בפחות אנשים.
היא נשברה כבר, כי זה עיצומו של תהליך, כי כבר מלפני שלושה שבועות אמרתי לה שאני צריך לחשוב על כל זה.
וחשבתי.
כמה שאפשר, חשבתי, והרגשתי, וניסיתי לראות עד כמה אני מאמין.
אבל זה מתכנס לדברים הפשוטים.
לחוסר האמון שלי שדברים באמת ישתנו,
לעובדה שכבר לא טוב לי איתה,
ולהבנה שזה רק פחד שמדבר כשמגיעה השאלה "אבל מה אם היא תשתנה?" -
היא הייתה יכולה להשתנות.
המעבר מקריית שמונה לתל אביב היה יכול לשנות,
ההתחלה של הסטאז', הסיום שלו, הסיום של התואר - אף אחד מהם, תקופות נהדרות ללבלוב - לא לבלב אותה. אז בבקשה, אל תלבלבי, אבל אני לא צריך לשאת בתוצאות של לחזור הביתה אחר יום של כיבוש העולם פחות או יותר, של הישגים ונצחונות וחיוכים וחוויות טובות לתוך בור של שגרה ושממון וחוסר ניצול משאבים.
אני לא רוצה יותר להמשיך ולהתהדר בעצמי הזה כשאני מרגיש שהפרטנרית לזה חיוורת, מעודדת ואומרת את המשפט הנוראי הזה - "יפה מאד, מאמי" שמגלם בתוכו כ"כ הרבה. בעיקר בטון המצמרר שהוא נאמר בו בד"כ, טון של "אתה עושה מלא דברים שאני בכלל לא מבינה, אני לא עושה כלום פה, חוץ מחתולים וטבעונות".
אני זוכר את עצמי אומר לה באותו ערב, עוד כשגרתי בדירה לבד בק"ש, על זה שהתחביב האהוב עליה בימי שישי הוא "לשבת בבית וללטף חתולים".
אני זוכר את עצמי בפורים של שנה שעברה, אצלם במושב, נרקב, ותוהה מה אני עושה לא בסדר שאני מסכים לזה, להיות פה, במקום להיות בתל אביב באיזו מסיבה ופשוט להתפרק קצת. אפשר לחשוב כמה אני יוצא למסיבות, כן? אבל בטוח שיותר.
אני זוכר את עצמי פעם אחר פעם תוהה, כל העיר הזו פרושה בפנינו ואנחנו תקועים כאן ורואים סדרות או סרטים, שזה נהדר כי האינטימיות מבורכת, אבל אני זה ששותה את רוב היין אם לא את כולו ואני זה שמבשל ואני זה שמארגן את זה ואני זה שבוחר את הסרטים ואני זה ש.. ואני זה ש.. ואני זה ש הופך להיות המנטרה המפחידה הזו כי אתה מבין שאתה היחיד שעושה שם משהו.
שחי.
אז נמאס.
לא רוצה להיות יותר רק זה שמבשל ואני בכלל לא אמור להיות בעמדה הזו שאני צריך לדחוף בנאדם כדי לעשות משהו בסיסי כ"כ.
לא רוצה להיות זה שכל הזמן תוהה על לאן לצאת ויש לו אשכרה רעיונות ולא רק אומר "בוא נצא".
לא רוצה להיות זה שיוזם וזה שכל הזמן אומרים לו "כן, צריך לנקות מחר" אלא פאקינג מרימים מגב ומנקים.
לא רוצה את כל אלה.
די.
גאד דאמיט, לא.
יאללה, בלוג, עזרת בעוד כינון החלטה.
שיהיה בהצלחה לנו.
היום, אולי מחר בשביל הנוחות הלוגיסטית כמו שאמרתי במהלך השבועות האחרונים.
**
היו 4 שנים נפלאות, יקירה. 4 שנים נהדרות עם לא מעט קושי בהם שהתנקז אבל בסה"כ זה היה טוב. היית המון בשבילי. אבל את כבר נושקת לך לזמן עבר. קיבלת אותי בטוב וברע ואני אותך. עברנו שתי דירות יחד, שתי ערים. חמש שישיות של תואר קשה, סטאז' של אחת מאיתנו וחצי תואר או שלושת רבעי תואר שני של עוד אחד מאיתנו. את כל התהפוכות ואת כל הפחדים חלקנו. הפכת אותי ליותר טבעוני, ואני נתתי לך את כל העוצמה הרגשית והפיזית שאני יכול לתת.
אז נשברת בפניי פעם אחר פעם בשבועיים האחרונים, באינסוף דמעות.
ובאמת שכואב לי עלייך כי אני באמת, באמת אוהב אותך.
אבל אני באמת לא רואה אותנו יחד. אני לא מרגיש אותנו יחד. ויותר נורא אך חשוב מזה - אני באמת לא רוצה להיות יותר חלק מזה.
אני מותש, ולא, אני לא מאמין שאת תשתני באמת. את תעברי קיטובים שונים אבל את תחזרי לממוצע שלך, יהא אשר יהא. ואם באמת תשתני ותפתיעי אותי - אני אוכל את הכובע בשקט, מביט בך צומחת וכובשת את העולם הזה, ואולי, אולי, תהיי החרטה היחידה שאי פעם הייתה לי באמת.
תודה על הכל.
אבל הזמן מתקרב.
**
לא קל לי בכלל.
*אנחה*
אהבות עד,
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
