כשחזרתי באוטובוס אחר לידת הכאוס הנהדרת (או המשכה, תלוי איך סופרים) ירדתי בתחנה הרגילה לבית של ההורים.
קו 31. רח' השבטים פחות או יותר, מרחק של פחות מ5 דק' הליכה מהבית. שעת צהריים.
באותה שעה את, פיסת מיתולוגיה, הגעת אז, אחר ששנים עברו דאז, והבטת בי כמו שמעט מאד פעמים הביטו בי.
אשליית הכח דאז עדיין רודפת אותי, ובכל זאת, יצאתי איתך נורא מכל נוראים.
ומילא אזכור הרגע הזה - מבט מפוחד, אבל מאוהב כל כך - אני זוכר את הרגעים שבאו אפילו לפני. הרבה לפני. הרבה לפנייך. עשור, עשור עבר מאז האופנה הזו שלי לצאת מהבית עם פקלאות, ללכת את הדרך הרגילה דרך רח' הנוקם והעיר העתיקה ולהגיע לתחנה מרכזית.
כן, מאז הימים של מורן לא הייתי עושה את זה, אני חושב. או לפחות עד הצבא. מאז כבר עברתי לדירות משלי ועשיתי את זה הרבה פחות, אם בכלל.
האבק שוקע אחר מאורעות הפוסט הקודם ועמו התחייה החדשה שלי. רנסנס. עשור עבר מאז גיל 16, אני בברמצווה כפולה לשנה הזו של חיי ואני מרגיש כמו בתוך דפים חדשים של פרק ב' או ג' או אלוהים יודע איזה. רצונות שנרתמו עמוק לעליות גג של תודעה, תשוקה ותאווה שהושארו בשלשלאות בשנים האחרונות נוכח ענייני לב לפתע התפרקו ואני מוצא את עצמי בדרך להגשמה של כל מה שנבצר ממני בשנים האחרונות. אני ישן הרבה פחות. הרבה, הרבה פחות. עושה יותר. בשעות הפנויות בלילה אני מתקיים חזרה על עבודות ועל סגירות פערים שלא סגרתי.
בעיקר, אני מרגיש יותר את היקום הזה. לישון פחות נותן לך יותר שעות לחוות. הימים מתארכים ושבוע הופך ליממה אחת שחוזרת על עצמה במחזורים משונים. הסדר הטבעי של היקום הופר, אבל צומח ממנו בריאה חדשה, אדם ראשון חדש.
אני לא יודע אם זה הקמע בשרשרת, אם זה התאווה והאש שחזרו או כל דבר אחר, אבל אני מרגיש הרבה יותר מודע. פחדים נעלמו, דאגות התפוררו, דברים שצריכים להסתדר מסתדרים ודברים קורים בדיוק ואיך שהם צריכים לקרות, לא לפני לא אחרי. דיוקים עדינים מאד ממשיכים להתרחש ואני מודע להם יותר.
האינטואיציות שלי התחזקו. קריאת האנשים שלי, ברחוב, בכלל - הפכה לרציפה. אני מזהה סיפורים, נראטיבים, כאבים ספציפיים - והמגניב אותי מכל, יכולת הידיעה של "איך אדם עושה סקס" רק מתמונות או הליכה שלו השתפרה.
היקום באופן כללי קל יותר ודברים נראים הרבה פחות ברורים, אבל הכאוס שלהם מסתדר יפה. מרגיש כמו תמונה של מעגלים ביוכימיים מלמעלה; כמו רשת נוירונים; כמו גלקסיה. אינסוף הבהובים, ודברים שקורים בו"ז ולפעמים סותרים אחד את השני - גלוקוז שהופך לאנרגיה, חומר גלם שחוזר לגלוקוז כמעט באותה דרך; הבהובי פוטנציאל הפעולה ומרווחים בין סינפטיים; שמשות על גבי שמשות.
הולכת להיות תקופה מטורפת.
היא כבר.
אני במקום מאד טוב, כך נראה.
אהבותעד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
