לעיתים קרובות יותר ויותר,
אני מרשה לעצמי לפחד.
לפורר יותר ויותר את כל הכבלים, קולגן הפלדה, ולהרשות לעצמי להיות עירום ועריה,
מול כל החולשות שלי,
מול כל הטעויות שלי,
ולפחד.
לפחד ממחר כלשהו שיגיע, ולנסות להבין את המחר הזה.
כלום הכל יתמוטט מחר,
או להפך - יבנה נהדר?
אני מודע לכך - כל ההצלחה הזו היא ארעית. כל הטוב הזה הוא רגע חולף.
עוד רגע משהו רע יקרה,
ואחריו משהו נפלא,
ואחריו משהו נוראי.
עיתים הטוב והרע האלה יהיו רק תלויי נקודת מבט,
עיתים הם יהיו רע מוחלט - מחלה נוראית, מוות, שדפון, כליון, רעב, אסון, אסון אמיתי.
כל ההצלחה שלי עכשיו היא רק כי תורי. אבל מתישהו גם התור הזה ייגמר ואני אצטרך לפנות את מתקן השעשועים הזה, בעל 70 הפנים, לילד/ה הבאים והבאות בתור.
כל זה לא יותר מרגע חולף, ציץ נובל ומתייבש שכבר ממזמן התחיל.
השמש הזו שזורחת תהפוך לענק אדום וננס לבן,
האדמה הזו תתייבש,
המוות בא ויגמר,
החיים והמוות ייגמרו כשהשמש הזו תתאדם.
הזמן ייגמר כשהיקום יחליט, הרבה אחריי, אחריכם, אחרינו.
ובכל זאת אני מפחד.
מהמחר הזה,
מההיום שבוזבז,
מעשרות ואלפי ההיומים שבוזבזו לריק,
או לא בדיוק לריק.
אני לא יודע מה זה הריק הזה,
ואני לא יודע למה אני קורא לו ריק.
אני חשוב על כל השלווה המלאכותית הזו שייצרתי לעצמי, שהקלו אך במעט אם לא יותר מזה,
בכל הפחד, והלחץ, וחוסר השקט שמאפיין את התקופה הזו שדורשת בעשייה.
ועכשיו,
כוס וויסקי,
מים קרים,
עונה שלישית של בית הקלפים,
מחר שאמור להיות מטורף בצורה טובה,
וקצת על הזין שלי כל העולם הזה.
אהבות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
