הדבר הכי חזק שאקח איתי זה את המספרים הסודיים של כל מחלקה, כך שרשומה אחת פשוטה ומעין ארעית, מספר חדר ליד שם של מטופל, מספר את הסיפור.
בגריאטרית 7.
באונקולוגית זה בד"כ 23.
יש עוד כמה כאלה במקומות אחרים. לפעמים גם פשוט זה סימון אחר.
אין דבר יותר קורע בסטאז' הזה מלראות שם שאתמול היה באחד החדרים - גם החדר הקריטי, חדר 1 המסורתי - שראית שפתאום התעורר. מהחלטה של זונדה-כן-לא פתאום קם, טיפה תקשר, הצליח לאכול אפילו איזה גביע שמנת או משהו קטן אחר שכבר סימן לך, "הי, אולי הוא עוד יצא מזה לאנשהו", ואז לקום בבוקר, לפתוח את המחשב, להסתכל בתיקים ולראות שהוא לא בחדר הזה. אלא בחדר 7.
הלאקוניות שבה נכתב המוות בתיקים הרפואיים היא מתבקשת. היא לא סוד גמור והיא גם לא איזושהי מבוכה גדולה. כלומר, הגיוני שעכשיו בתיק רפואי לא נתחיל להלל ולפאר ולאזכר בנאדם, ולעשות לו איזושהי שבעה או WAKE. אבל זה נוראי לחשוב שככה נגמר תיק.
יש איזושהי סיסמא קבועה, כמעט פזמון כשאתה מסיים לחתום תיק כשאתה תזונאית - המשך מעקב. משהו שלכולנו יש ולכולנו מועבר ואנחנו פשוט עושים אותו וזה סבבה לגמרי.
הוא כמעט תמיד נגדע כשהבנאדם מגיע לאותו חדר מסומן.
הדבר הכואב באמת הוא לראות את המשפחה דקות אחר כך. כשהם מגיעים לקבל את הבשורה, לפעמים לזהות את הגופה, לראות את המת, להפרד.
והדבר הקורע ביותר הוא שבדיוק כמו שקורה עם כל בשורה אחרת - בתוכך יהום הסער, מסביבך? עסקים כרגיל. לפעמים אין לי זמן או פנאי ממש לחבק מישהו נפול או שבור כי יש עשרים שמות אחרים שצריכים עכשיו שאני אעשה בשבילם משהו, כלומר, יש עבודה ויש אנשים לנסות לעזור להם בצורה כזו או אחרת.
אבל בלב אלה שנותרו כאן, יהום סער.
ספציפית בגריאטרית נפלתי על תקופה שאני רואה קצת יותר אנשים מאכלסים את החדר הזה, מה שנקרא, יותר ויותר Xים. לא משמח אותי. אבל זו התמודדות למקצוע הזה שאני מקווה שאחרי שאני אצא מכאן בשבועיים הקרובים, אני כבר לא אצטרך לחוות יותר.
שבועיים וקצת ודי.
שבועיים וקצת ודי.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
