כל שלושת השנים האחרונות, אולי אפילו 4 או 5 השנים האחרונות מאופיינות בשבירה קדימה לעבר מנהיגות. התרגלתי להנהיג בלי שרציתי בהרבה מקומות. בין אם זה בלהקה, בין אם זה במאבק לזכויות עובדים ו-ועד עובדים באלו"ט, הסטאז' בתזונה ובאופן כללי בכל התחום הזה. התחושה היא הזוייה. התחושה היא עלטה הזויה של כח כלשהו שיש לעשות איתו משהו. עוד לפני הRD שמתעכב לו בנחת או הM.SC שלוקח את הזמן (שייקח, ארורים הכל), אני מוצא את עצמי במקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם כ"כ מהר.
קולגות שמפנות אליי שאלות, תהיות, ויכוחים. הופעות בטלוויזיה. הערכה של אנשי מקצוע שלא מכירים אותי אישית ויותר מזה. קולגות שמפחדות ומפחדים לומר לידי דברים מקצועיים פן אתקן אותם. ובינתיים רק אחת שניסתה אותי.
בדיוק כמו זאב מנהיג בלהקה אני חש שיש כבר מאחוריי חבורה שיש להנהיג. וטרף אינסופי שאין צורך לתקוף אותו, רק לעזור לו. הרבה דברים נפלאים לעשות. גם אם כל הפחדים מאחורה מסמרים לי את השיערות ואני מרגיש את עצמי לפעמים נכשל ונופל ומחליק ושוכח ונשכח, אני תמיד קם. נחנק, אבל תמיד אפשר לצאת ולהוציא הכל. אז כותבים יותר, ומנגנים יותר, ולוקחים שוב את ההיפריקום, וקמים בבוקר.
תמיד יש שבוע חדש.
גם אם כל זה
איננה אלא בבואת הפסד
וכלימה שאין בה חרטה
מחר יש שמש
שבוע הבא יתחיל
זמן עתיד קיים בשפה הזו ובאחרות
ומילות נחמה נבראות מעצמן.
אני מקיף את עצמי ביותר ויותר מילים. אני מקיף את עצמי ביותר ויותר פחדים שאני חונק בסוף, או נותן להם לחנוק אותי כמו בסשן מין טוב-גרוע במיוחד.
וחוזר תמיד למטאפורה. נושם עמוק. מכין את הטלפיים ואת הניבים. יש עולם שלם לטרוף. יש לי להקה שלמה לדאוג לה. יש לי כ"כ הרבה מה לעשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
