אחד הדברים ההזויים והמגניבים בחיים הפרילנסארים היא התחושה הזו שניצחת את המערכת. הצרה? היא מתקיימת בערך חודש חודשיים בשנה. ומדוע? מפני ששאר הזמן זו הדאגה הנצחית ביצירת חודשים כאלו. נסביר.
הקטע בפרילנסריות במקרה של תזונה היא היעדר קיומן של עבודות קבועות יותר מדי. כלומר, כן, יש עבודות קבועות שכנראה יבואו גם אחרי הרישיון, אבל אלו עבודות שהן בעיקר צורכות הרבה זמן ולא מחזירות הרבה כסף חזרה, תלוי איפה, וגם אז - אם זו פרנסה שתלויה בלקוחות, אזי הלקוחות עלולים שלא לחזור או להגיע בכלל לפגישות, וכפרילנסר - בום. הולכת הפרנסה. תחזוק קליניקה זה גם לא ענין של מה בכך - דבר שעדיין לא התחלתי ואני אתחיל רק באיזור אפריל/מאי תודות לדחיה רבתי של כל העניין של מבחן הסטאז' יימח שמו וזכרו. מה שנותר לי הוא מה שאני עושה עכשיו, שזה מגניב, אך לא קבוע.
וזה, עבודה על אפליקציות (2 בתשלום, 1 עדיין לא) והרצאות (3 מקומות). ההרצאות, תאכלס, זה הקבוע יותר והרווחי יחסית יותר. לא מעט כסף לשעה לפרנסה שהיא תענוג רצוף. הצרה? חוסר הקביעות.
חוסר הקביעות הוא המשגע, מדהים, מטריף אבל בעיקר משגע.
אבל אז יש לך חודשים כמו ספטמבר.
מרצה 3 פעמים בשבוע, כל פעם כזו שווה לכל הפחות 400-500 ש"ח. אפילו קצת יותר אם משקללים את מה שאני מקבל ממכון לב.
התחושה היא תחושה בעיקר של חופש גדול נצחי. מאחר ורוב עבודות ההרצאה הן באחה"צ/צהריים מאוחרים שלא נאמר ערב, אדם יכול למצוא את עצמו מתעורר באיזו שעה שהוא רוצה למעשה ולקחת את הבוקר לאט כמה שאפשר. הנה, נניח, אני כרגע, עם קפה ויצירות של אנטון וברן (אלוהים הוא חולה), כותב פוסט על החיים האלה, ביום שמתחיל חצי סתווי ובאמת אח"כ יהפוך להיות יום הרצאות בירושלים. אבל יש עד אז בערך 3 שעות, אולי אפילו יותר.
אין לחץ בעולם כלל.
חודש הבא לא תהיה כמעט פרנסה. יהיו כמה דברים מעטים מאד, יהיו, אבל מעטים.
חודש אחריו חוזר להרצות במלוא העצרת.
ובמילים אחרות, מבלבל. אבל יש המון זמן פנוי יחסית, במיוחד אחרי שכמה לחצים התעוותו נכון אחרי התקופה של החרדות.
זה, וטיפול בשני פלצבויים - היפריקום (היפריצין) ואומגה 3 צמחית. שני דברים צמחיים למדי, שניהם עם אגב, גיבוי עבודות מעניין בהקשר של חרדה ודיכאון (כלומר, יש בסיס מדעי לא רע ולא רעוע בכלל), אבל תאכלס? פלצבו.
למי איכפת. שמח וטוב לבב לי כרגע.
אהבות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
