פונזי שלי החליטה לגזור לעצמה את הדין.
לא נראה לי שלמישהו בבלוגספירה יש עדיין את המושג הקלוש והאמיתי מי היא הייתה, כמה היא הייתה, איזו חזקה היא הייתה.
בהתחלה אפשר לחשוב שרוב הסיפור סביבה ושלה- פיקציה מטורפת של אנשים מגוונים. אבל לא. לעזאזל, זאת האמת הכי כואבת בעולם.
היא הייתה קיימת כאן,
וכששמעתי ממנה על העובדה שאם-היא-לא-תצליח-בשביתת-הרעב-אתאבד גם אני חשבתי שזה היה בלהט הרגע ובפאתוס.
מסתבר שהפעם זה שבר אותה.
מוזר שדווקא..זה. דווקא הקישור עם העולם החיצוני, דווקא התחלה שברירית כזו, אחרי כל המשברים שהיא חוותה וסיימה ועברה וחייכה אחריה, ד ו ו ק א ז ה , גרם לה להשבר עד הסוף ולהשאיר שני ילדים יתומים ובעל לשעבר עגום.
פונזי הצליחה לעזור לי יותר מדי, במיוחד בתקופה הקשה.
היו לנו מספיק שיחות על כל הדברים שבי. ובכלל, הסיפור שלה..משריא.
מחזק.
לא סתם קראתי לה "דודה חורגת" לא פעם ולא פעמיים ולא מליון.
ולא סתם נשארתי, חיכיתי לתגובות ואימיילים, חזרתי על מילים וניסיתי לעזור. יחד עם כל הקהל שמכיר אותה- אני אפילו לא צריך לציין שמות.
לא מאמין שזה מה ששבר אותה.
לא מאמין שזה מה שייתם אותנו מהאישה הזו. אם יריב או חנן או אחד מהכולירעות האחרים שנצמדים לבירוקרטיה מטופשת במקום לאסור עברייני מין היו לפחות מחזירים את הבלוג שלה למען יראו וייראו, למען ש כ ו ל נ ו נראה, ונזכור אותה..
אח,, צריך לבקש מיריב שיחזיר את הבלוג שלה.
188621.
את כל הסיפורים
את כל הקישורים
את כל מה שהבלוגספירה עשתה לה
ואת כל מה שהיא עשתה לבלוגספירה.
אלא אם כן ביקשה רפונזל לפני מעשיה שלא להחזיר את הבלוג, אולי נפעל יחד, ונחזיר אותו?
אולי תחזיר אותו, יריב חבוט?
אולי תעשה משהו ותגיע לפשרה שלא תהא תביעה מהצדדים האחרים?
בבקשה?
בשבילה?
לוחמת אמיצה מתוקה שכמותה.
דודה חורגת.
נוחי בשלום, פונזי.
אוהבתמיד
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
