יום חמישי.
"צרי, אתה לא יוצא לאבט"ש!"
היום בבוקר.
"צרי, אתה בכלל לא ברשימה של האבט"ש!"
היום אחרי הבוקר.
"צרי, אתה עלול לצאת לאבט"ש."
בצהריים.
(ברכה, שבעצם קוראים לה בר, מתקרבת אליי ועושה לי מסאג' לראש.)
"אז מה," אני אומר, "הולכים לפק"ר לחתום?"
...במקום לענות לי היא חיבקה אותי. נתנה נשיקה קטנה על הלחי.
נו.
מה אפשר לעשות.
יוצא
לאבט"ש.
הבעיה היא שנדפקתי ח-ז-ק מכמה בחינות:
א. לא הספקתי להוציא אישור נשיאת נשק, מה שאומר שאו שאני עושה את זה מחר או שאני מספיק להסעה מחר מהבסיס, לא יודע מה מהם יקרה, אבל ה' גדול.
ב. אני עייף : (! ויש לי אפטה בגודל של כדור-הארץ על הלשון. כואב לי. רע לי. תודה.
ג. אני לא יודע איך אני אצליח לברוח לסרוסי או מה עם המסדר, אבל לא איכפת לי, אני פשוט אסרב לקחת חוגר או משהו וזהו, או שנשתתף במסדר או לא יודע מה, בקיצור, מחר בבוקר הולך להיות לי סיוט קטן שיעבור מהר, אני מקווה.
מה שכן -
ברכה הולכת לצאת במקומי ב"משימה" (אבט"ש.) הבא - אז מילא.
ודיברתי עם דותן שלא ידפוק אותי בהקצאות של דצמבר.
אה נכון. צריך לשלוח לבר הפייה את ההוראות עיצוב. בליאט.
אהח.
מה שכן, איך שאני חוזר יחסית מבואס הביתה, כשהלשון כואבת מאד, ואני מרגיש זבל בגלל שאני לא עם אפוד ונשק, מוכן מחר להגיע למקוםשלהאבט"ש בצורה נורמלית -
הגעתי לשיעור ברמצווה כמו בנאדם.
והיה שיעור מוצלח, שבעיקר היה על שעה רצופה של זיוני שכל על דתות אחרות ואספקטים יהודיים.
בשביל רגעים כאלה, לראות את הילד שואל שאלות ואת האש בוערת בו, לדעת, לשבת, להקשיב -
בשביל רגעים כאלה אני חי.
רק לדעת שהעובדה שהשעה הזו שינתה לו משהו בתודעה, מחשבה- ידע- הוויה - אולי אפילו בעתיד..
אהח.
זה שינה לי את כל היום.
השכיח ממני את הסיוטון הקטנטון שהולך להיות מחר בבוקר.
עזאזלים.
לפחות רק 21:24 בלילה עכשיו. יש זמן להכל, ברוך ה'. הכל יסתדר הרי, זו התחושה.
במקרה הכי גרוע, נהיה בנפילה ודכאון שבוע שם.
ונסתדר.
נצא משם.
תמיד יכול להיות גרוע.
תמיד אפשר להיות לאון מהטירונות:P. או שלא. לא.
היה מדהים ביומולדת-בערך שהיה לקטינתי שלי בשבת.
וגם הסיום קורס..
ברמן רשמית.
כשאני אחזור:
-פוסט על אלכוהול.
-פוסט על סיום קורס ברמנים.
-ועוד פוסטי רגשות שאני אהפוך לסיקורי דיסקים, יצירות, וכד'.
כמו כן:
-חזרות חזרות חזרות
-כתיבה כתיבה כתיבה
-כן הלאה, כן הלאה, כן הלאה.
מת ללמד שוב.
נתראה שבוע הבא.
אהבות גדולות
צרי.