בזמן האחרון המילה הזו רודפת אותי ואת המדינה יותר מששחורי, חתולי האהוב, רודף אחרי חתיכות דג שמשוטטות על השיש, או יותר מכלבתי הנאמנה בופי שרודפת אחרי שחורי בעוד הוא עושה את הנ"ל.
אני לא אסתבך עם הגדרות מילוניות. אני כן אגיד ואזכיר שיש לי חיבה מטורפת לנושא עוד מימים ימימה.
דודתי הייתה מספרת לי שאמא שלי, מורה במקצוע (שכבר לא עובדת בארגון או בבתי-ספר כמעט עשור), כשהייתה ילדה קטנה, הייתה משחקת עם בובותיה בתור מורה - ומלמדת אותן דברים כאלו ואחרים.
אני לא עשיתי את זה.
אבל ירשתי מאמא את החיבה הענקית למילה הזו, וליישומה הכללי.
אז מה זה בכלל חינוך בעיני? חינוך הוא למעשה ערך עליון שהוא גם מעשה, מקצוע, וכמעט פולחן. הוא היכולת האנושית של אדם להעביר ערכים או מידע לאחר, בשיטות ומתודות שונות, בדרכים כאלו ואחרות - אבל בשורשו, הרעיון של חינוך הוא להעביר. חינוך הוא צורה של מסורת, הוא צורה של תורשה, כמעט ביולוגית.
על הרעיון הזה היהדות התבססה עוד מפסוקים עתיקים בנוסח "והגדת לבנך" - רעיון הבר-מצווה, שאני שותף לו פרקטית כבר חצי עשור בהעברת המסורת והידע הנחוץ לו - הוא המחשה מצויינת לקונספט.
המצחיק הוא שנבואות הזעם כנגד הציוניות, במקום מסויים, צדקו - אנחנו כן זונחים את השורשים שלנו, ואנחנו כן זורקים את המסורת שלנו. לא רק בגלל שיש רוב חילוני במדינה, ולא רק בגלל שלא כל הארץ יכולה לדקלם לי את סדר הפעולות בהנחת תפילין או אפילו את הפרשה הראשונה של שמע בע"פ - אלא בגלל שאנחנו זונחים דווקא את הערך הזה.
כן, אני טוען שהבעיה מושרשת כמעט לחלוטין מבית. בכל בית שאני נכנס אליו, שאני לא רואה בו הון מנטלי כמו שאני רואה בו הון חומרי. כשאני נמצא בשיחה עם ישויות בוגרות שאמורות לחנך, קרי הורים כאלו ואחרים - ורואה שגם הם מתנסחים בגוף ראשון יחיד עתיד עם י' תחילית (אני ילך, אני יעשה) - ורואה שגם הם לא יותר מדי מעורים בנושאים שהם חייבים להיות מעורים בהם - אני רואה כאן משהו חסר. משהו לא בסדר, חברים, משהו לא בסדר.
מלבד שהבעייה שורשית, אני לא צריך לטרוח ולספר שבתי ספר כבר מזמן איבדו את היישות המחנכת שבהם והפכו נטו לבתי חרושת לציוניים ולאנקדוטות מבדרות נטו, ואולי מדי פעם גם נושא נהדר לבדיחות ומקום מסתור מצויין למחששות ולמחבוא סודי וחממה לחשיש, מכל בחינה.
אז אין הורים שמחנכים, ואין מורים שמחנכים. ומאחר ואנחנו מדברים על אוכלוסייה של ילדים ונוער, אין טעם לדבר על הצבא, למרות שגם שם - אין אזכור אמיתי לחינוך למרות שיש חיל שלם שאחראי על זה (אליו אני מקווה להכנס בתור קצין בעתיד הקרוב, ואולי לשנות במעט את הרעיון הזה לפחות בשטח שלי).
אז מה נשאר? רק אנשים כמו אמא שלי ואני? שיודעים, בטוחים, שעל חינוך נלחמים מלחמת קדש ולא פחות מזה לפחות? שחינוך הוא יותר מערך, הוא יותר מבסיס - הוא יותר מהדם שלנו לפעמים? שזאת לא שאלה של כסף - על אף שאמא שלי תומכת בשביתה מאחר והיא הייתה אחת, וידעה מה זה לקרוע את התחת יותר מ12 שעות ביום בשביל אגורות - אלא שאלה של חזון?
כמו בימים הטובים האלה, שכל בן 16 היה נוע"ליסט שרוף מינימום, שמדבר על דגלים מתנוססים ועל עתיד טוב יותר?
לא, לא כמו בימים הטובים הללו. אלא כמו בימים הטובים שיכולים לבוא עכשיו אם אנשים יתחילו להבין, שעליהם לנקוט בכמה שלבים וכמה רעיונות.
אני לא איש חינוך מלא , עדיין, עוד אין לי נסיון של עשרות חינוך בהוראה או בשדה החינוך - אבל יש לי חצי עשור בתור מורה פרטי, במיוחד לבר-המצווה וראיתי שם כבר מספיק כדי להבין מה מבדיל בין ילד שאני יכול לראות שיש לו קצת יותר, ילד רגיל, וילד שאין בו.
והכל בא, בסופו של דבר, מהבית. גם מהבית-ספר - אבל בעקרון מהבית.
ילד צריך להמצא בסביבה, אמנם לא לומדת - אבל חושבת. אני לא אומר שהבית שלו צריך להראות כמו שלי - עמוס לעייפה בכל חדר למעט השירותים בספרים על גבי ספרים על גבי ספרים - אבל צריכה להמצא ספרייה כלשהי. הילד צריך לראות את ההורים שלו חושבים, קוראים, מתעמקים, ואפילו חולמים ומדמיינים קצת - איך הוא ידע על זה בעצמו? מהשמיים?
ילד צריך שיחדירו לו - אמנם אין זה מחייב שההחדרה תהיה יבשה ואגרסיבית נוסח החינוך הרוסי - ערכים שקשורים סביב האהבה ללמידה, הרצון להחכים ולדעת - עצם התמצית של "והגדת לבנך" הוא ברעיון של להעביר מדור לדור את הסקרנות, היצירה ואת ה"פילוסופיה" כמשמעותה - אהבת החכמה, לדור הבא.
כמורה לבר-מצווה, ובכלל מורה פרטי - תמיד השתדלתי לתת לתלמידים שלי הכל מהכל. שום שיעור לא היה כל כולו מרוכז בקונספט אחד בלבד. לא היה מעולם רק שיעור "טעמים" או שיעור ב"קבלת שבת". זה היה שיעור שהוא למד את הטעמים ותרגל את השירה שלהם, כמובן, אבל בין השאר- בסוף ובהתחלה - הוא למד על משמעות ההפטרה והמפטיר שלו, הוא למד על מדרש או שניים, על ערך או עקרון יהודי כזה או אחר - ולעיתים אפילו לא יהודי. אחד השיעורים האחרונים שהעברתי לתלמיד האחרון שלי, שחר, היה בסופו כולו מסור לעקרונות של היהדות ודתות אחרות על העולם הבא, ומנהגים דומים בין היהדות לטאואיזם.
בל נשכח שאני מדבר כאן אך ורק על חינוך אינטלקטואלי נטו. חינוך יכול להיות חינוך מוסרי, או חינוך אדיאולוגי, או חינוך אפילו מעשי. אבל לדעתי, אחת הבעיות שבכל זאת צריך לטפל בהן - מלבד החינוך המוסרי - הוא החינוך האינטלקטואלי. שנמצא כיום בשפל. אם יותר ויותר ילדים שונאים לקרוא, שונאים לחשוב, שונאים לדמיין ויותר משונאים - מפחדים, מה נעשה בעוד כמה דורות?
מילא שהמיצ"ב מדרדר, מבחנים הם אף פעם לא מדד מדוייק יותר מדי.
אבל מה איתנו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
