| 12/2007
תשובות לשאלון השבועי
חביבות:
אז הנה, הולכים לקצונה, אז שנמלא את המבד"ק הוואנאבי הזה כמו שהצבא רוצה? לא.
חביבות.
כן, אני אדם חביב, לפחות לרושם ראשוני, לפחות בדקות הראשונות, ומנסה תמיד. כך זו שליחותו של מלאך. אם לראות זבל על המדרכה, להרים ולזרוק. אם אדם מתעטש, להגיד לו לבריאות. אם אדם נראה אפילו מעט מודכדך, לחייך אליו ולהגיד "בוקר טוב" או "שיהיה לך יום מדהים". אם בנאדם בוכה, להציע לו איזו שטות אקראית או להזמין אותו לבירה. אם התיק נופל מהאוטובוס, להרים חזרה לבגאז'. כן, אלו מעשים חביבים.
לא, אני לא חביב. אני לא חביב כי צעקתי על אקסיות. כי בגדתי בחברים. כי ברחתי. כי שיקרתי. כי יצאתי צבוע, כי יצאתי מניאק, כי יצאתי גזען, כי יצאתי אידיוט, כי יצאתי מדי פעם אפילו סכסכן, כי יצאתי אידיוט. אז לא. אני לא חביב.
תחליטו.
חוכמה:
וואי. בעייתי.
בוא נאמר ואני נושם עמוק ומדבר מתוך האגו שלי. אז אנחנו מוצאים שני בני אדם. בוא נקרא לאחד מהם אישטוואן ולשני נקרא מוטיל.
אישטוואן, כמו הדמות שאני הולך לכתוב על השם הזה, הולך להגיד שאני? אני גאון עולם. אני לא אינציקולפדיה מהלכת, אבל הידע שלי בנושאים כלליים וספציפיים, היכולת שלי להיות רהוט ואלגנטי, להתבטא בכתב ובע"פ, וכמו כן להפגין יכולת שיפוט ואינטלגנציה רגשית, מוסרית, מעשית ואפילו- אקראית - היא מטורפת להחריד ומעל לממוצע.
ואז יבוא מוטיל. מוטיל יגיד שאני לא חכם כלל, אחרת הייתי כבר נוהג, או אולי אפילו לא בצבא - או במודיעין, במקום סודי אי שם. ואולי הייתה לי גם תעודת בגרות טובה יותר. או תואר. או שהייתי כבר ממזמן כובש את העולם.
ואם לא מתוך האגו שלי, אלא מתוך עצמי - אני אגיד שאי אפשר להודות בחכמתי. ובכלל, חכמה - מניין לה, שואלים בספר איוב. ואני תמיד מצביע מעלה מעלה.
סף כאב:
שתי תקופות לסף הכאב שלי. בתקופה לפני שפגשתי את וואיף, ובתקופה שאני והוא וואיף ו-וואיף, לא חשוב מה. לפני זה, הסף כאב שלי היה של בנאדם רגיל. אחרי זה, הוא פשוט שיעתק את הסף כאב של וואיף או יותר נכון, חטף ממנו אימונים כבדים ביותר (יחד עם לעלות כמה קילו בזכות כריך אחד ומיוחד של אמא של וואיף) - והפך לכזה שלא כזה קל להכאיב לי אם אני לא רוצה שיכאב לי.
סבלנות:
הו. אנחנו מגיעים לנושא מעניין. סבלנות. סבלנות למה? שהזמן יעבור? לא, אין לי סבלנות להמון דברים. אני יכול לחכות לבני אדם אחרים, אבל לעיתים אני מוצא את עצמי נמרץ מדי - וזה כמובן הורס דברים, אבל זה גם בונה.
בוא ניתן דוגמאות שליליות - לא הייתי סבלני שנופר תתאהב בי. זה אולי, עשה את מה שזה עשה, ופגע בי ובה ברמות.
הייתי סבלני עם הזקנים ברחוב. עם התלמידי בר-מצווה. עם הפסנתר, והדיסק, והפנזין. ועודני.
כרגיל, דיכוטומיה מעוותת שמגיעה לאמצע שלה בדרך נאה ביותר - מציאות מוגבלת. יאיי.
עמידה בזמנים:
ווא ווא ווי ווא אשכרה מבד"ק יש לנו כאן, חברים! אוטוטו ישאלו אם אני גם חותר לנצחון. הממם. עמידה בזמנים. 30 שניות סיימתי לכתוב את הפוסט הזה. רוצים לפתוח שעון? רוצים? לא נורא. בע"ה, עוד סביבות החצי שנה, אני אוכל להגיד לכם "פתחו שעון". חה חה חה. סיכת מ"מ. אחם אחם. כן. אז עמידה בזמנים. וול, אני פולנייה. נטו.
טאקט:
מרשה לעצמי לצאת ממנו אך ורק כשאני בסביבה נוחה, ולרוב לא מול עשרות אלפי אנשים. כלומר, כן, היו יציאות חסרות טקט ("וואו, ליאור אח של מור הבלונדה, השמנת!" בחנייה של הקניון, או "כן פוצי, אמנם עשיתי תספורת שאתה צוחק עליה משום מה, אבל נחש מה אני עשיתי בשישי שאתה לא?"), אבל אני לרוב שומר על עצמי בשקט, מלהוציא החוצה שדים מכוערים מדי שאמא הורישה לי. אעעאעא -חלחלה-. שלא נדע לאילו רמות היא הגיעה, אני חושב שאני אשתדל שאפילו לא להתחיל לתאר. לא. יש כאן כמה זכרונות שאני מעדיף לא להעלות על הדף. בבקשה ממכם.
הערכה עצמית:
כמו כל אידיוט מצוי אני במצב עגום. כלומר, לא עגום. הזוי. מאידך גיסא יש לי נחשול ענק של אגו מתגבר וענקי שהוא תוצאה ישירה של מעשים, ידע, נסיון, חזון וחזיונות. בצורה עובדתית, יש לי לא מעט הישגים. ברמת החזון אני אכבוש את העולם, ברמת החזיונות אני יודע שהשמיים אפילו יהיו אדומים. אבל, ירשתי מאמי את היכולת הפתטית הזו לרדת על עצמי על כל מעשה ומחשבה שקופצת לי לתודעה. וכל צעד שאני עושה, כל נשימה שאני עושה, אני מבקר את עצמי ללא הרף - מה לא בסדר, למה לא בסדר, ולרוב זה חורג את הנוהל ואני מוצא את עצמי מגדף עצמי, משפיל עצמי בפני עצמי. אבל בשקט. לא צריך שכולם ישמעו. מה, טאקט. לא?
ספונטניות:
אפשר כמעט לחלק את זה לאחוזים או לכמויות בקוקטייל. רוב הזמן אני יותר מדי ספונטני. עד כדי כך שהמון מעשים, נסיעות, ואירועים - וחוויות גם - נעשו בהחלטות של פחות משנייה או חצי שנייה. בינהן לדוגמא, הקורס ברמנים שסיימתי דלא מזמן. אבל, בגלל שפדנט אני פדנט וצהוב עדיין יש לי בדם - אני לא מעט פעמים נהנה מהרצון והיכולת לתכנן דברים היטב ולדאוג שהכל מתקתק. וכמובן, לרוב, התכנונים נדפקים. ראייה - היום. תכננתי שהיום אני אשמור, מחר נפגוש את עמית ואת איתן, מחרתיים נלמד ברמצווה, יום חמישי נפגש עם סספורטס ונעשה את הראיון ונמסור את הדיסק. אעעעעעעע. נדפקה השמירה למחר ולא להיום, אז דחיתי את עמית, ועכשיו לכו תדעו מה יקרה. יהיה טוב, אבל, יהיה טוב.
אומץ:
לא בעייתי אבל אני אציג את הבעיה. לרוב, מעל האומץ ניצבת מילה אחרת - טיפשות. ומעל אותה מילה, מילה נוספת - טירוף. ומאחר ואני אדם שנהנה לחרוג מגבולות המציאות. להנות ממבטחו של הקב"ה ולהאמין שכל מעשה נעשה לטובה - למעשה, לדעת שכל מעשה נעשה לטובה - אין לי מורא ברור.
אבל יש לי טראומות ברורות. ויש דברים שתמיד יסמאו אותי. ולראות תמיד חבורות גדולות של בדואים זה מפחיד לפעמים. ולשמוע את אמא צועקת זה מפחיד לפעמים. ולהזכר בדברים רעים ולדעת שעשיתי רע זה מפחיד לפעמים.
אבל מתי שצריך, איך אומרים פה? לקפוץ על אנשים? יאללה. בכיף. בלאגן.
אמינות:
פאק באמינות.
לא, לא פאק באמינות.
אני לא נהנה מחסדיו העגומים של השקר. אני לא נהנה לשקר. אני לא נהנה לסלף אמיתות ואני לא נהנה למצוא את עצמי דומה ודומה יותר לאנשים שאני הכי פחות מחבב ורוצה להיות דומה להם. אך עיתים, אני מודה בזה. שיקרתי. על זה חצי מהאלבום שלי (http://cheetux.org.il/tzori) מבוסס. על זה שאני יודע ששיקרתי. ואולי הייתי חייב. ואולי כי סימאתי עצמי. ואולי כי השתגעתי. ואולי כי סתם, מניעים - אנוכיים ולא אנוכיים. ואולי כי כך.
והקב"ה יודע שפחות אנשים בחיים שלי פחות סיכוי שאני אצטרך לשקר לאנשים אחרים בזכותם. והקב"ה יודע שפחות אנשים, פחות בני אדם שאני אצטרך להסתבך איתם במערכת מטורפת של פרספקטיבות וביטויים. וקב"ה יודע ועוזר עם זה. ומרגיע. ופחות אנשים, פחות סיכוי שאני אפגע בהם בגלל שטוויות קטנות שנטוות אחת אחר השנייה.
והסליחה באה או לא באה. אבל זה לא משנה. כי המים זורמים, המים יורדים, המים נוזלים.
נדיבות:
אוקי, קמצן אני לא.
נטו.
אני אולי בנזונה, אני אולי לפעמים משקר, אני אולי לפעמים מפחד ואני אידיוט גאוותן. אני אולי גם מניאק.
אבל קמצן אני מעולם לא הייתי. ואולי היום, שזו הייתה הפעם היחידה בערך שאני זוכר שלא תרמתי לצדקה כשביקשו ממני - וזה בגלל שבאמת אין עליי ממש מזומן, וכי אני צריך קצת לזמן הקרוב כי אני באמת נטול - אני תמיד נותן. תמיד תורם. עד כדי כך שזה גובל באידיוטיות. של "אם טועים בעודף אני לא אחזור, סתם בגלל שזה לא חשוב" ואם בנאדם צריך שקל אז הוא יקבל ואם הוא ישכח להחזיר אז שישכח להחזיר. ואם זה לא כסף, אלא אוכל, אז שיאכל לי את הבית (יעיד וואיף) ואם זה להשאיל משהו אז הוא יקבל, ואם זה בגדים אז יהיה לו חם ואם זה מקום לישון בו אז יש לו מיטה מוצעת. וזין שאני אראה חבר שלי או אפילו מכר שלי רעב או צמא או עצוב ואני לא אוציא עליו - כסף, זמן, מחשבה או מעשה שלא יהיה לו כיף או נעים. זין. זה פשוט ממש לא אני, להתקמצן. אז כן. נדיב אני כן. עובדתית. ובנימה ילדותית, בהחלט בסטייל שאהובתי-כפרה-עליה מתבטאת לעיתים- כוסאמו:).
אעללה. ראיון יום חמישי. מחר שמירה. מחרתיים ברמצווה בוי וקצת מנוחה. אחרי זה - סינגל, ראיון, סספורטס, עמית, השאלון-השמה-כדי-להשיג-עבודה מהקורס, אולי להשלים איזה שיעור או שניים.
ולחזור לדבר עם אמנון. מצאתי גם קטורת למשרד.
אהבות.
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
