התפשטות, כמעט כמו בשירה שלי. כמעט כמו בכל דבר. אבל הפעם אמיתית.
קור דצמבר. אני לא סבלתי אותו מעולם, למרות שהוא מייצג את התחייה שלי, פעם אחר פעם.
כמו עוף חול קטן, עם כנפיים לבנות אפורות כבר. גם למלאכים יש פז"ם.
מביט במראה. בודק - אני מגולח? למה לעזאזל עדיין יש לי חצ'קונים? איך השיער נראה?
-פלאש-באק,מעבר חד-
אחת אחר השנייה הן מחובקות איתי מול המראה. חצי עירומות. עירומות. לבושות. בוכות. גומרות. צועקות את השם שלי.
חלקן עדיין רודפות אותי, או לפחות זה נדמה כך.
אולי אלו היו תפילותיהן שהפילו אותי.
אור פלורוסנט. אין כבר מה לתאר.
(מים נפתחים. קרים, מתחממים.)
בשניות האלה קופצים לי זכרונות וחלומות שיגיון. הזכרונות מהן. וחלומות על העתיד. להופיע, להיות עם קונאן אוברייאן אותו ערב, ומה אני אגיד לעולם. מה אני כבר אומר לו. זכרונות. הכינויים הללו. המילים במכתבים שלהן. ממלאך, לעוגייה, מעוגייה למתוק שילי, ממתוק שילי - לפאזי (בום, המיטה של ההורים, צהריי יום חופש מדהים, בית ריק, והיא, עם הפאי תפוחים שלה והשיער השחור, דומה ללילית, משחקת לי בפלומות הערווה ואומרת - youre my fuzzy elephant!) - ולעכשיו.
עוצם עיניים קצת. ופתאום השפתיים שלהן. בדיוק במקום הזה שאני עומד עליו. כמה, כמה מהן היו פה איתי, ספוגות באותן טיפות, וכמה פעמים בדמעות?
-אותה הפעם שהיא הסתגרה וביקשה את סליחת חברתה. אני יודע בדיוק מי. אני לא אסלח לה, אבל, לא אסלח. כמה שאני חטאתי בסיפור הזה, כבר הבנתי ממזמן שהגיע הזמן שאני לא אסלח. והיא, היא ששטפה את הפה שלה במשחת שיניים כשהרגישה כמה שזה מטונף. ושעה אחרי שהיא ברחה, שעה אחת ולא יותר, התקשרה להתנצל-
שמפו. געגוע קצר לשיער הארוך שהיה פה. שהסתבך בפה. שלי, שלה, שלו, של מי לא. שהיה נופל, מתגלגל קצת, הופך להיות לכתם מוזר על החור למטה, מנסה לברוח למטה ולעשות סתימות אקראיות. כמה מהן עדיין מתגעגעות אליו. כמה אנשים עדיין מתגעגעים לצרי הישן עם השיער. למרות שהצרי שעכשיו כותב לא כזה שונה ממנו. קצת יותר מאורגן. יותר מאושר, כמו תמיד. יותר מאוהב. הרבה יותר מדי מאוהב.
ופתאום נזכר בשני אירועים.
מסיבת גיוס של דניאל. אני עם הבקבוק ברנדי הריק, נזכר - זהו, נגמרו הימים של הדירה. חזרתי הביתה, סופית. אהלן פיליפה, אהלן סלאבה, אהלן שגיא. בוא נשתה, חברים, בוא נשתה. ופתאום סלאבה שר את Old Begger - רק שהפעם לא היה לי בקבוק וויסקי ריק כדברי השיר הזה שלהם, אלא ברנדי. ברנדי ריק.
"כמה קטינות הבאת," אני פונה אל וואיף, "רואים שאתה עדיין סוטה מין." חייכנו. צחקנו על זה. אנחנו עדיין צוחקים על זה שדניאל פדופיל מוצהר. כמה פעמים עוד הייתי צועק בעצמי שאני לא סובל קטינות יותר. והנה, אני יושב עם פיליפה ואישתי ופתאום וואיף הולך קצת הצידה, ואיזו קטינה שמנמנה ומוזנחת קופצת עליו. "עוד איזו פריקית בת 13, הא וואיף?" - "וואיף," הוא ענה לי, "אין לי מושג מי זו ואיך היא הגיעה לכאן." - נקרענו מצחוק. עליה. עוד איזו שיכורה שלא יודעת לשתות אימפריאל כמו בנאדם. רוסייה? לההה, נענה לי, סתם איזו פריקונית מחודשת. יופי, דור חדש של עילגים בעולם. מה צריך אותם, מה צריך. "עוד איזו קטינה שאולי תאנוס," צחקו עליי, צחקו על וואיף, צחקו על כולנו.
וסוף הערב.. כבר שכחתי עם מי שרפתי. אני חושב רועי.
מעבר של כמה חודשים. גן רמב"ם, שעה מאוחרת, אוקטובר, או ספטמבר. אני עם הסנדלים שלי. כבר מזמן שלא שתיתי וודקה זולה. כבר מזמן שלא ישבתי בגן ציבורי, מרגיש כ"כ בן 16, למרות שהגיל הזה בכלל לא רחוק ממני. מה זה שנתיים בעולם הזה, אם לא טיפה בים?
ועוד אני מדבר באקראיות , מלטף ראש סגול ולא יודע מה קורה, פתאום שוב איזו קטינה מעצבנת מרימה את התחת הגדול שלה. רטובה ממטרות. שיכורה שוב. צועקת, מתבלטת. "יופי," חושב לעצמי, "עוד פעם קטינים מעצבנים? אוח.." - רק שהפעם זו מתעקשת על איזו סיגריה. "תפסיקי לעשן!" אומרת זו שליטפתי לה את הראש. "באמת תפסיקי, לא טוב בשבילך." עניתי. היא עשתה לי קול מגניב באוזן. הגבתי באחד ממיאווו2@$^ שלי. לא היה אפקטיבי. "איך נשתיק את הכלבה?" חשבתי לעצמי. אני יודע. נתחיל לפתות. הרבה זמן לא עשיתי את זה. והרי גם ככה אני בהתנזרות. אז מתקרבים. מפתים. נוגעים. לוחשים, מטריפים. Almost as Usual.
ואז.
מי היה מאמין.
אבל הריח של מורן חוזר.
ומשהו מאט אותי.
ופתאום, עליה, רוכן עליה, מטריף אותה, ופתאום, מה לעזאזל קורה לי. העיניים האלה שבורחות.
הן מזכירות לי משהו. ויחד עם זאת.. משהו חדש.
ערב נגמר.
ערב אח"כ סיפור דומה. באים להגיד שלום, ושוב הקטינה הזו - פיכחת - מעיפה לי עשן סיגריות עם הפרצוף.
ועוד אני רודף אחריה, מעקם לה את היד..
ומתחילים לדבר.
ומגלים שזו בדיוק אותה קטינה מהמסיבה של וואיף.
ומדברים. ומה פתאום את מתעניינת בשירת ימי הביניים? או ספרים? וממתי ילדות בנות 14 וחצי בכלל יודעות דברים כאלה?
(אולי היא לא כזו גרועה אחרי הכל)
ואף אחד ממכם לא ידע, איך מצאתי את עצמי נפול באותה מיטה, רכון לידה, בלי סיבה, מתוך משיכה פראית לילדותיות המתוקה בה. ואיך, כשאת היית רדומה, קטנהשלי, ניסיתי ללחוש לך נשיקות קטנות לשפתיים. והיית עייפה מספיק. לא שמת לב. רק כשהתעוררת.
והארנבים הורודים קמו לתחייה.
ומשם כבר הכל ברור, כמה שאני מאוהב בך.
משם כבר הכל ידוע.
אז נכון שזה לא כמו הסיפור המגניב של אבא ואמא, שנפגשו בצורה הכי טהורה ביקום בערך.
אבל גם משיא הגועל הזה, שני שיכורים באמצע גן ציבורי, אחת רטובה ואחד מניאק. גם מתוך המסיבות האלה..
קם הדבר הכי יפה בעולם.
*
מתנגב.
היחידה שאני רוצה שתחכה לי במיטה עכשיו זאת את.
ושנלך לישון קצת.
כל יום.
כל לילה.
(ואם יהיה שם גם פסנתר כנף, פרנו וגראנטס, קצת משהו למנצ'ז, מחברת תווים ומחברת רגילה ועט פיילוט - אני אוכל לחיות כך לנצח.)
(בעצם רק איתך. יותר ממספיק טוב.)
:)
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
