דצמבר 06' , יום השביעי. אין עבודה מחר. אני זוכר את זה טוב. הייתי עם רועי (אחי, כמה שאני מתגעגע אליך), ועם שירה, ואולי גם עם אורי, השותף, בדירה שלי. בדיוק בימים האמצעיים בה. איזה מושלם היה שם, איזו תקופה מדהימה. השקט, הבדידות, הבריחה מהעולם - והגשמת העשייה. כתבתי שם לא מעט שירים, כמה סיפורים קצרים מצויינים, המשכתי לנגן קצת ובעיקר עבדתי הרבה, חסכתי לא מעט מעות שעדיין שמורים לי חלקם, ובעיקר נרגעתי מכל הח"י שנים שעברתי דאז.
ואני זוכר, בדיוק ב00:00, אחרי 5-6 שאט אלכסנדרוב (אוי לי) ואחרי לא מעט..וול..אתם יודעים, עם שירה - אני מוצא אותה שכובה, עירומה, עם כל הגוף היפה והשמנמן קצת שהיה לה, עם הפנים המרוחות איפור והחיוך ההזוי, עם ההבל פה של אחרי סקס, ואותי, עירום לחלוטין, השיער שלי שפוך על החזה ולאחר מכן אסוף, ואני מביט לחלון החשוך, בבית החשוך שרק אור המחשב שמנגן מאיר בו, מביט לחלון היטב ואומר - "זהו. אני חוקי. 18 שנים. וככה אני חוגג את זה." - עד היום אני לא מוצא סיבה אחרת לחגוג יומולדת אמיתי. להיות עם האישה שאתה אוהב, קצת אלכוהול, אחרי שפגשת אנשים טובים, להיות במקום שלך - הבית שלך - החום שלך - לבד קצת. או להרגיש לבד.
למרות שאני לא יכול להגיד שגם כשהייתי עם שירה הרגשתי לבד. כמובן שהיו קטעים שהרגשתי שהיא לא שם - אבל הי, אני לא יכול להשמיץ את הכלבה יותר ממה שצריך. היא הייתה שם בשבילי הרבה פעמים. והיא באמת חיבקה אותי.
אבל כל זה בלשון עבר.
גם כל מה שאח"כ עבר עליי. החזרה הביתה, הפיטורין, הדחייה ממודיעין, החודשים המעט ריקים עם המאות הבנות בתוכם, הטירונות, הפרידה משירה, הרייקי, הקורס ברמנים, החזרות עם תום ואנדריי, ההופעות, ההרכבים החדשים, התפקיד במז"י, התהיות, האנשים, הדברים שעברתי, הלילות שעברו ולא עברו, כל החזרה שלי ושל וואיף..
והפרידה שלי מכולם.
הדירה סימלה את הפחד שלי שהאנשים האהובים עליי ביותר ימותו - או מבחינת הדמות שלהם - או, הפחד, שהם ימותו פיזית. צבא חזק או לא..
אבל על זה נכתוב בפוסט הבא. על איך שאני מתפלל בלילות על זה שרועי, וזיו, ואפילו יואב יחזרו כל שו"ש או חמשו"ש בשלום. ואפילו עמית האלמנה. שסופסוף הגיבה לי. :).
כשחשבתי ששלושת שנות התיכון שלי היו מטורפות עם כל הדברים שהיו שם, לא האמנתי שבשנה אחת אני אספיק להטריף את עצמי ואת הסביבה שלי כמו אותן שלוש. אבל כן, בשנה האחת הזו, בין דצמבר לדצמבר, כשאני כמעט (כמעט! צעיר שכמותי) שנה בצבא הזה, כשאני כמה שבועות ברמן רשמי, קצת יותר מעשור מוזיקאי וקצת קרוב לחצי עשור משורר שכזה - הצלחתי. ודי בגדול.
העיקר ששמרתי על האוהב תמיד.
העיקר ששמרתי על כמה דברים קטנים עדיין בזהות שלי. ועל אידיוטיות וחסרונות שחייבים לשמור עליהם. אחרת אני אאבד את השטויות המיוחדות שלי. וסתם אפול, ואתנדנד, ושוב אפול.
אני עדיין אסתכל באהבה על הימים הטובים של הדירה. כן, אפילו ששירה וליאל קשורים בהם.
אני עדיין אסתכל על התקופה המתה הקטנה של פברואר בעיקר, וכמובן תחילת מרץ, בתור אותה תקופה שהייתי בה.. רגע מלפני הטבילה הזו בחיים הלא אמיתיים בכלל, אחרי שטבלתי כבר בחיים האמיתיים.
ואני מתגעגע כ"כ שוב לחיות בלי לקום בפקודה כל בוקר כמעט ב-6:17 בערך, כדי להספיק לאוטובוס של 7:20 כדי להגיע ב8:40 למשרד ולצאת ממנו ב16:40 כשיום שלם, כמעט ולא עשיתי כלום. מלבד לקרוא המון. לצחוק. ומדי פעם, כמו יום חמישי - לטחון עבודה כמו מניאק. אבל חה. היה טוב.
קשה לי למנות שמית את ההישגים שלי בשנת הח"י. בעיקר הם קשורים לעובדה שיש לי את הכומתה הכי מכוערת בצבא, ושאני לטעון M-16 ולהכניס בקשות עם סטטוסים. זה גם קשור לזה שאני יכול לנגן באותה רמה שעזבתי את דליה. למרות שאני אחזור אליה, כשיהיה יותר זמן פנוי, לשיעורי חיזוק על כמה יצירות. זה קשור כמובן לעובדה שלא שכחתי איך קוראים את מגילת איכה או איך מזהים הבדלים פשוטים בין תביר למרכא, אפילו. וגם כמובן איך להכין סינגפור סלינג (1.5 ג'ין, 3/4 סאוור, 3/4 מיץ תפוזים, למלא בסודה כמעט עד הסוף ולהוסיף 1/2 גרנדין ו1/4 ליקר דובדבנים) במהירות רבה (כוס קוקטייל בלי שייקר, אגב) מספיק. וגם איך לעשות רייקי. ומסאג'.
ועדיין אני לא יודע לנהוג.
ועדיין לא הוצאתי את הדיסק עד הסוף.
או את הפנזין (האמיתי) שוב.
אבל יש זמן להכל.
למרות שקשה לי להאט את הקצב.
או שפשוט הבלמים נדפקו ואני אדרדר את עצמי לסף התהום הזו.
כמו שצריך, אנשים, כמו שצריך.
שיא האהבה, תמיד
אוהב תמיד. אני המצאתי את זה, גנבים!:)
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
