כשחזרתי מאחת הפגישות שלי עם אנשים אקראיים לחלוטין (והפעם בתוכנית - אלי, איש טוב), שמתי עליי שוב את האוזניות האלה. Pioneer. עלו לי 100 ש"ח יפים שהרווחתי מי יודע איך.
אוזן אחת, אוזן שנייה, פליי.
הקסם שמתחיל לא מהמוזיקה עצמה - אלא מהתגובה המוזרה של הנפש והגוף שלי. ראיתי כבר אלכוהוליסטים נוגעים בבירה, את המבט הזה בעיניים, את הטירוף המוחלט. ראיתי נרקומנים מזריקים וראיתי סטלנים מפילים ראש או שניים או עשרים.
אבל אותו רעד מוזר, אותו רטט בלתי נשלט - אני בטוח שכולכם מכירים אותו - הצליל הראשון, המילה הראשונה שנחתכת, האפקט הראשון שמגיע ומהדהד ומהדהד ומהדהד..
שום צליל לא מפסיק באמת לרטוט שם בפנים.
יותר חזק מהרואין, אני אומר לכם.
הדבר היחיד שחזק יותר מזה - ליצור. הרטט, החוסר שליטה..
*
"בואו, היום אתם אוספים עלים ובעצם כל דבר, שלא יישאר שם עלה!" מסיים הרס"ר שלנו (שנראה כמו ילד בכיתה ד') את נאומו חוצב הלהבות כשהוא מחלק "משימות".
נו בסדר. ואני חשבתי כבר להתבאס - להיות שעה בחוץ שוב תיאלנדי.
פתאום הקב"ה החליט שלא בא לו להתעלל בי על יתר מידה. למעשה, הוא החליט שהמלאכים שלו שוב עושים עליי עבודה - וחתיכת עבודה.
הלחץ דם שלי התנפץ מטה, נסק כ"כ למטה, עד שמצאתי עצמי מסוחרר כ"כ, כמעט מעולף שם - עם חיוך ענק כנסך על שפתיי.
יאם.
זה היה מדהים, אני חייב להודות, פשוט מדהים.
שפונגל ברקע, והצ'ילאווט הזה לא מפסיק להיות כ"כ טוב - כזאת מוזיקה נהדרת - ואני לא מפסיק להסתחרר ולראות צבעים, לגעת בעלים כאילו אני נוגע בצבעים עצמם.. משתחרר לתוך עצמי.. טירוף חושים מדהים.. אלוהים.. אל תפסיק את זה.
והוא לא הפסיק.
אפילו עד הנסיעה הביתה.
*
גיליתי שרק כשאני ישן איתה אני מצליח לישון באמת טוב.
לילה שלם איתה, לבד, מחובק, עירום, מרגיש כ"כ שליו בין הידיים והשפתיים שלה.
לשמוע אותה מצחקקת כשאני קצת מספר לה כמה שהיא מדהימה אותי כל פעם.
לראות את החיוך הזה כשאני מתעורר ולהעיף את עצמי ולתת לה עוד נשיקה.
ועוד אחת.
התעוררתי כמו שצריך.
עכשיו רק לגור איתה בדרך לא דרך. זה דורש הרבה כסף.
*
ודווקא כסף בזמן הקרוב מתחיל להכנס לי לבנק. אבל יחד עם הכסף, יותר ויותר רצונות חומריים הופיעו (אחרי מפלות אינספור אני נשאר כה מאוזן מנטלית, טפו טפו טפו, ברוך ה' ותודות רק לו ואך ורק לו - אז צריכים גם להשקיע בחומריות).
אבל, השגרה משתמרת ואני שמח.
שיט, שכחתי לקבוע תור.
שיט.
שיט.
לא נורא, יום ראשון. יותר טוב.
בכל אופן, חוץ מהתור ומהפקיד האידיוט ברע"ן רפואה, הכל זורם טוב.
יש רמקולים חדשים ב150 ש"ח שהבאתי למשרד והם פשוט קסם מהלך. אבל זה עוד כלום לעומת הדברים האחרים שצריכים לקנות.
הגעתי לסכומים שאני רוצה להוציא שעוברים את ה10,000. איזה יופי, צרי. השמחה היא, שלא הכל במכה אחת ואפשר להמתין עם הכל, לחכות שבאמת ייערם קצת הכסף בבנק תודות לצבא וכד' - ואולי אחרי הצבא? - או עם הקצונה? - אהח. בסדר. כסף זה לא בעיה. נשיג, נמצא, נעבוד, נשדוד בנק, נצלוב את פרנצ'סקה ונרוקן לה את ההשקעות :P...
*
רציתי לעשות פוסט עצבים על אמא. מעניין, אולי גם לה כל הזמן ההורים הטיחו בפניה שהאחים הגדולים שלה תמיד עשו משהו יותר מגניב ממנה. במקרה של אמא שלי זה הקטע עם אחי הגדול - היא תמיד תנסה להגיד כמה ש"מושי עבד קשה על יצירות" ובעצם להוכיח שאני לא יותר מאפס עצלן.
בספר הגדול של המהלכים של אמא בשכל, זה כנראה כבר באוטומאט בתור "יגרום לצרי למוטיבציה." - המממם. לא. למעשה זה סתם גורם לי התקף קנאה בלתי נשלט למרות שאין לי סיבה (בין השאר כי אחי כבר כמה שנים טובות לא נוגע בכינור שלו, ממה שאני יודע, ולא מופיע וכד'). אבל אלוהים, הרצון לפעמים לצעוק כוסאמק אישה, מה הבעיה שלך?!? הבן שלך לא עושה מספיק כבר?!?!? מה?! מה חסר לך עוד שאני אעשה מה?!? מה?!? אבל אז אני נזכר שהיא האחרונה שאמורה לעניין אותי עם כל הדברים שאני עושה.
הרי לא חסר בעמנו מה שיש פה, נכון? :) נכון.
*
יהיה בקרוב פוסט נוסטלגי לחלוטין, כשהשנה תתחלף.
ועכשיו, לבדוק שהמחשב סופסוף יקחו אותו לתיקון, להגיע לעבודה, ולבדוק אם אני עובד בסילבסטר.
הכי מאוהב בעולם.
:)
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
