זה יהפך כנראה למסורת.
אני מתעורר בצהריים אחרי לילה/בוקר מלא עבודה. קם, או לחזרה, או לפגישה, או לבר, או לבית כנסת, וחוזר הביתה, אחרי הכפור או החום (תלוי בעונה) ומתיישב ליד המחשב (הפעם הלפטופ, כי המחשב מושבת ובתיקון, סופסוף!) - ומתחיל לרקום עוד פוסט.
עוד הגיג קטן.
כל האווירת סוף שנה הזו כמעט ולא אחזה בי. לא הרגשתי שמסתיימת תקופה. כי זה לא בא בבום וזה לא בא בשבוע או ביום ואפילו לא בחודש - זו ההתקדמות המטורפת הזו, שכל פעם מנתקת בי את החבלים מהתקופה הקודמת.
ואני לא יודע, איזו תקופה יותר יפה.
מאז שנת 2000, החיים שלי רק השתפרו, יום אחרי יום. בין השנים 1998-2000 היה לי סבל מוזר ובעיקר חוסר בטחון אלמותי. אבל כל זה נגמר.
אני לא מתרכז בשנים הקודמות. אבל אני כן מתרכז, בוא נאמר, בשתי תקופות גדולות קודמות שאני מתגעגע אליהן מחד, מאידך - רוצה קצת לשכוח. או לתת לעבור.
תיכון. מאז בערך אפריל, בוא נאמר, מאז הרסיטל (16.3) אי שם ביב' הרגשתי כבר את התקופה נגמרת. הפסקתי להיות שרמוטה, שהתמדתי כך מאז כיתה י' (נופר), התחלתי פתאום להיות רציני, להקליט את הדמו, פתאום הובהר לי שאני מתחיל להכנס לחיים האמיתיים.
כל התקופה הזו לדעתי מסומלת תמיד בבתים הריקים. אילו דברים מדהימים היו!
כאילו שאנחנו שוכחים כבר, אבל לא באמת נשכח - את אותו היום שוואיף ורועי היו אצלי, ועשינו פוגו בחצר חצי עירומים, הכנו פיצות מאולתרות והם פגשו את הבנות העירומות של השכנה, ואז ראינו את הילד השמן בטלוויזיה, שותים קצת מהאלכסנדרוב שהייתה.. איזה מצחיק זה היה.. איך שאני וואיף שמנו את הפסטרמות על החזה והתקרבנו אל רועי..
את המסיבות הגדולות והקטנות שהיו כשההורים ידעו-לא-ידעו, מלי, ונולי, וכולם, וה40 אולי שבאו, או הפחות, או היותר, וכל השטויות שהיו, ואלוהים איזה מצחיק היה.
השטויות בביה"ס עצמו אפילו. למרות שאני לא באמת מתגעגע אליהן. אולי כי תמיד הייתי תלוש מההווי השכבתי, ותמיד הייתי עם האנשים שלי.
הפגישות בגן ברוך, בגן מרדכי, בביה"ס אשכול, אמצע הלילה, וודקה זולה וכמה בירות ובעיקר לצחוק. לצחוק ולנסות שלא לקפוא מקור, ולברוח ולדבר ולהיות ולהפגש. ועוד אנשים באים. ועוד שטויות קורות. לעזאזל. איזה געגוע.
החיים האמיתיים. הדירה. העבודה. כמה כבר הרחבתי כלפי זה.
ולמרות הכל, שנת 07' היא בכל זאת - 3 חודשי אזרחות קטנים, ולאחריהם - 9 חודשי צבא.
אין מה לעשות אבל 07' תמיד תהא השנה הצבאית הראשונה שלי.
צפויות לי עוד לפחות שנתיים. אולי שלוש, אם נגיע לקצונה.
אז 3 חודשים של אזרחות, קצת מהדירה ובעיקר מהבית, להרגע ולהיות עם שירה -
ואז.. טירונות, צחוקים, מז"י.
שזה בכלל צחוק.
הספקתי להוציא דיסק. פנזין. עוד כמה. לעשות קורס ברמנים ורייקי, לחזור ללמד ברמצווה. להופיע קצת. לנסות לפרסם את החומרים.
ועוד. ועוד דברים.
להפסיק קשר. להתחיל קשרים. להתאהב שוב.
ממש לפני הסוף.
אבל עם כל המבט אחורה.
אני משום מה תמיד מיישר מבט.
הלאה.
הלאה.
אהבות,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
