אל תשכחו מה האר"י אמר. נבראנו בצמצום.
אז הכל יכול להיות, כנראה, נובע ממנו.
אתם יודעים איך זה.
מנימליזם.
אני צריך להשים לעצמי באמת קצת סאטי ברקע.
הפוסט של הקטנה שלי שהראה לי כמה לעזאזל היא עברה בשנה אחת (ושאני הייתי סוג של פינאלה בשבילה) הזכיר לי לא רק שנה אחת, אלא תקופה מעורבבת.
אבל נזכרתי בה יותר מדי.
כל המשב הנוסטלגי הזה לא נמאס עליי, אבל הוא נמאס על ההוויה. על האנרגיה עצמה. על הרוח. על הכל.
בהבזק אחד ראיתי את השלוש שנים האלה. זה היה מתוק מאד לקרוא איך יקירתי הצליחה לזכור כ"כ הרבה פרטים - שוליים ולא שוליים, מצחיקים ומצחיקים פחות, עילגים ומפורטים (ורווי שגיעות קתיו גאוניות להחריד) - ואצלי כל הפרטים, הצחוקים, השטויות, הזכרונות, המספרים, השמות, הפרצופים - שכולם גם זוכרים אותי, בדרך כזו או אחרת -
נעלמו לתוך נקודה קטנה בזמן.
כמו חור שחור.
כך גם היקום בשביל הקב"ה, לפי הארי. נקודה קטנה מתוך אינסוף, בה קורה כל היקום הזה.
כך גם הכל נראה.
אלוהים, אני חושב לעצמי, אלוהים, כ"כ הרבה זמן עבר שמרגיש כ"כ קצת.
היא תיארה את גיל 14 שלה.
5 שנים עברו אצלי מאז.
5 שנים מזויינות. כמה עולמות כבר כבשתי, כמה הופעות,אנשים,סקס,אלכוהול,שטויות,פרצופיםמוזרים,הזיות,סיפורים,חוסרקשר,כןקשר,שיחות,מקרים...
אני לא יכול לתת לזה תחשה אחרת, חוץ משנייה אחת מרוכזת של כל הסימפוניות שאי פעם נכתבו. אפילו לא אקורד אחד, אפילו לא תו מלא, ולמרות זאת כל הרגשות יצוקים לתוכו.
הארבסקה של דיביסי.
אם אתם שואלים אותי, וולטר גייסקינג סתם עושה פוזות ומנגן אותה מהר. אמרו לו אנדנטה, והוא עושה את זה מינימום מודרטו קון סקרצו.
פאג.
נקודה אחת.
והעתיד נראה הרבה יותר אינטנסיבי.
אבל היום ואתמול איטיים. וכך יישארו. לא רוצה שהם יהיו יותר מדי משהו בכלל.
די, אמרנו, לא? ברקס, ברקס מזויין. מה כבר חסר לי, סעמק.
(...וכמו הארבסקה הזו, אני מרגיש איך שני גבעולים יצמחו משני צדי. שני כרובים מעליהם, ומעליהם גלגלים יתנו נגה וזיו.)
*
בתוך תוכי המילים לא נגמרות. ויש בי למוריות שכועסות שלא הבאתי את המנחה היומית שלי מספיק פעמים למוזה הנצחית שמעליי, לשכינה המלטפת.
רק מעטים בכל זאת רואים את כל האור שקורן ממני.
רק אחת באמת אוהבת.
(ורק אחת באמת קראה אותי מבעד למילים. רק אחת הצליחה להגיד לי שהיא רואה צבעים מבלי שאמרתי את המילה הזו).
*
הבעיה שלא רק נצח יפיפיה קיים בתוך המינימום הזה.
הבגידות,השטויות,השקרים,הכאבים,הבדידות,הריקנות,העבר,השדים,השטנים...
"הוא היה הקשר הראשון שבאמת הרגשתי קשר."
(ברגעים שאני בא לנחמך את מוצאת לנכון לסטור לפניי חזק יותר מאי פעם.
אולי זה מגיע לי.)
יש בי חלקים שרק רוצים לצרוח על כולם.
אני לא יודע אם זה בקשר לעבר שירדוף, ורודף, ונרדף ע"י עתיד זוהר יותר, נקי יותר.
*
ובכל זאת נקודה קטנטנה מתוך אלוהות נצחית.
את זה בל לי לשכוח.
את זה, ושוולטר גייסקינג הזה באמת מתלהב מזה שהוא יכול לעשות דברים וקופצני.
ועוד דיביסי! אמורים למרוח..לראות צבעים..לזרום עם ההוויה..לאכול טריפ בדרך..
לא להיות אידיוט.
כוסאמק, גם כן.
*
לא מצליח לזכור שום משפט אפשרי,
מלבד שיר שכתבתי בארבע לפנות בוקר, פעם, בשעת המוזה,
שעת התפילה האחרונה, בין הבוקר לערבות הלילה.
תנו לו ללכת.
אני חושב שהמקום האמיתי היחיד שאני רוצה להיות בו כרגע הוא בין סדין לפוך, ואת שם, מלטפת אותי כ"כ כיפי כמו שרק את יודעת לעשות.
ומביטה בעיניים האלה שלך, כאילו לא משאירה לי מקום לספק -
שאחרי שחשבתי, שאולי מישהי מהן תשתנה,
שאולי משהו מהיקום הזה יתרווח אחרת,
ושהן אי פעם יוכלו רק להגיע לרמה של האהבה שלך..
לא, לא, יקירה שלי, לא, כולן יישארו כלבות. וגם את.
רק לא אליי.
כולן יישארו כפויות טובה ושקרניות.
ורק את תהיי כ"כ יפה כשאת מסתכלת עליי.
*
לפחות יש חברים ופסנתר בעולם. ודף.
וגם תלמידים (שיט, צריך להכין לעילי הקלטה!), וחברי להקה שאפשר לשתות איתם בירה (ולא לריב איתם, ולא להגיע איתם לאי הסכמה) ולאהוב.
כן, יש אהבה בעולם.
המשורר סתם שאל אותה בכיף שלו.
אבל אני אומר שיש.
אני יודע שיש.
היא כאן איתי.
ברוך ה' ששום דבר מהאושר ומהיופי הזה לא תלוי באף אחד, מלבד בקב"ה.
והכל הוא מרכז לי בנקודה אחת ממוזערת.
איזה יופי.
נצח,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
