הידיעה המנחמת שלא חשוב מה יקרה הוא למעלה איתי.
הידיעה שאני עושה. הפנזין. התלמידים. המוזיקה. הכתיבה. הלמידה. הרצון. הנחישות.
הידיעה שאני צודק, כולם טועים, וגם אני טועה יחד עם כולם, אבל אני צודק, לא תמיד.
הידיעה שהיא אוהבת אותי.
ושאבא קורא כאן.
הידיעה שאני אאלץ לעשות בסופו של דבר, כמעט הכל בעצמי.
צריך להתחיל להתמכר למשקאות אנרגיה. ולגימלים. ובכלל לברוח כמה שיותר לאלקלואידים מעוררים.
(שוקל שימוש בקוקאין? נו, למה לא. סתם.)
הידיעה שאין לי צורך ממשי בבני אדם, רק באהבה שיש תמיד ובעשייה בלתי פוסקת.
לא להפסיק לתת. לעשות. לזכור. לא לפחד. לא חשוב כמה הכעס גדול. לא חשוב כמה העבר כאב. לא חשוב כמה טעויות נעשו. לא חשוב כמה טעויות יעשו בהמשך. על הזין. לא חשוב. להמשיך. להכנס בזה. שיעיפו אותי מהכל. שיפחידו אותי. שיגרשו אותי בכח. אני לא נותן לאף אחד להשקיט את מה שאני באמת עושה ואעשה.
ניצחתי, ואני אנצח את כולם בסוף.
ניצחתי, ואני אנצח את כולם בסוף.
ניצחתי, ואני אנצח את כולם בסוף.
ניצחתי, ואני אנצח את כולם בסוף.
ניצחתי, ואני אנצח את כולם בסוף.
ניצחתי, ואני אנצח את כולם בסוף.
ניצחתי, ואני אנצח את כולם בסוף.
(כמו תפילה. לא לשכוח. כמו מנטרה, לא להפסיק לחזור. גם בשעות שהגוף מתחיל להראות את אותות הסיום שלו, כשהTSH עדיין לא התאזן, כשהמוח לא מבין מה פתאום ההיסבריקום, מה פתאום הרעיונות, ומה יקרה אם אני לא אהיה קצינת חינוך, ומה לעזאזל קורה כאן. מה לעזאזל קורה כאן. לא לאבד שליטה. אני חזק מזה.
ניצחתי, ואני אנצח את כולם בסוף.)
אהבת עולם,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
