הדבר הראשון שעלה לי לראש הבוקר הוא שהצלחתי לא להגיע לאנדריי בסופו של דבר, למרות שהוא היה זקוק לעזרתי ולמרות שהבטחתי, וזאת בגלל קשיים טכניים של פלאפון אידיוט, עייפות מצטברת, וכל מה שיוצא בזה.
הדבר השני שעלה לי לראש זה שאני בכלל לא בבית, למרות שהייתי פיכח לפני שהלכתי לישון. לא סתם פיכח, לא שתיתי אתמול, ואם כן, זה היה יותר כמו לגימות סמבוקה (אני הופך את זה למשקה הרשמי החדש במקום וודקה סופית, יותר זול מפרנו ודופק את הראש אפילו יותר).
הדבר השלישי הוא שהיא לידי.
ועכשיו אני אצלה בעצם.
איזה כיף שהורדתי לה את כל Takk של סיגורוס. אז יש שירים מרגיעים ברקע. והבוקר צהריים הזה עולה לי יפה.
אם זו הייתה סצינה רומנטית במיוחד הייתי אומר שהיא שרועה כאן, לידי, עירומה ומרוצה, מחייכת ושלווה.
אני לא אשקר, זה קורה מדי פעם.
הפעם זה לא. לא, גם לא היה ריב פסיכי כמו כמה כאלה שתיעדתי כאן. לא היו סטירות וחלופת מילים רעות.
היא פשוט הלכה לעדלאידע עם חברות שלה, כשאני נשאר הרוג, מטונף ומסריח במיטה שלה, אחרי לילה כזה או אחר.
ואני עייף. אני עייף מאד.
קמתי יותר שיכור משהלכתי לישון.
אולי כי השינה הייתה גרועה שוב.
אולי כי זו אחת הבעיות היחידות שאני לא מצליח להתמודד איתן תוך חודש או חודשיים או 3 או אפילו שנה. וזה אחד הדברים שנשארים אצלי, ונשארים אצלי, ואני מתחיל לשנוא את זה.
לא בטוח, לא בטוח כלל.
ברוך ה' שזה צהריים ובעצם כן, ברוך ה' שהטלפון סגור.
ועכשיו רק להמשיך למקומות יפים יותר.
כמו תמיד.
יום ראשון אני מתחיל רשמית בצבא את העבודה החדשה שלי. הרע"ן החליטה שאני חומר טוב מדי, ומאחר ואני לא הולך לקצונה ואני מבוזבז כמו מניאק במשרדים האלה במשך שנה כבר, הגיע הזמן לעשות שינוי. אז יאללה, למדור האחר. למפקדת שאוהבת אותי בינתיים מאד (והיא אשכרה החברה הכי טובה בענף. מכירה אותי יותר טוב מהרבה אנשים שמה.) , לקצין שמעריך אותי מלא-מעט-בחינות (למרות שהוא צהוב מניאק) ועוד כמה אנשים שאני איתם בשיא הפנאן והסבביזציה.
איזה יופי.
או שלא.
כי העתיד הזה לא כזה ורוד. אמנם זה לא ישפיע על השעות חזרה יציאה שלי. אבל אני עלול להתחיל לטחון עבודה חסרת משמעות.
לא זוהר.
אבל מנגד, אני צריך לזכור להזמין תורים במרפאה. ולדפוק את המערכת. לינוק ממנה יותר ויותר.
ולא להפסיק.
חודש מעכשיו, אותו יער, מסיבת צוענים פסיכדלית, ועדיף בצהריים.
נשקיע ממון ומה לא.
וטאש רוצה שאני אעבור לגור איתו.
אינ באמת לא יודע אם אני מוכן לזה שוב. פעם שעברה היו לזה מניעים ברורים. להתרחק מאמא, להתחיל לחיות.
Missions Accomplished Sucssefully. לחלוטין. אבל זה היה אז. מלפני שנה וקצת, ואז הייתה עבודה, ולא היה צבא.
ועכשיו לא כזה רע עם אמא. ועכשיו כבר למדתי את הלקחים ויש לא מעט לקחים אחרים ללמוד.
אז הדירה תהיה בבאר שבע. ואני אוכל לקמבן הכל בשקט. ובע"ה לא להדפק.
וטאש הוא שותף מדהים, אין ספק. הוא ינקה כמו פסיכופט, שנינו נבשל, נעשה אינסוף מוזיקה יחד, נעשה אינסוף כיף יחד, ונהפוך את הדירה שלנו למסיבה בתשלום בערבי החמשושים.
ואולי אני אשן שם כמו שצריך, ואני יודע שתהיה לי את הפרטיות, ואת המחשב שוב, ואת פנלופי, ובעצם, רוב מה שאני שוב אוכל לבקש.
אבל..טוב לי כבר עכשיו.
אני מפחד להרוס דברים. אני מפחד להרוס את כל מה שטוב עכשיו.
Go Fuckin' Figure. שבוע ואני מחזיר לו תשובה.
לכו תדעו.
כל האהבות.
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
