השפיל, צורה מס' 7?

כמעט.

אז מה לא נפתר?

שיש אנשים שאני לא אבטח בהם לעולם, אך יהיו קרובים אליי תמיד? נו, בסדר, עם זה אפשר לחיות.

שלעיתים, אני שוב מרגיש את אותו סמרטוט מאוהב, שלמרות ששיקרו לו, זיינו לו את השכל, ולא שמו עליו זין, ממשיך לאהוב, להיות מאוהב, לסמוך, לתת, להיות..מתוך, אולי, תחושת כדאיות? מתוך אולי שליחות? אלוהים יודע למה, אבל כן, למרות הכל, אני אמשיך לפסוע בדרך המאוהבת הזו.

התחושת חוסר מיצוי שלעולם לא תפסיק.

וכמובן,

העיניים הנפוחות, החוסר יכולת לדעת איה אני ואיפה אני, החוסר תפיסת זמן נוכח הצמצום שלו, נוכח הצמצום הפסיכוטי הזה.

כן, עם כל שאר הדברים לא רק שנגזר עליי לחיות - טוב לי איתם. טוב לי להיות מאוהב למרות שזרקו עליי זין, טוב לי להיות במרחק כלשהו מאנשים.

אבל אני לא יכול יותר עם הבעיות שינה האלו.

אני לא יכול יותר.

נשחקתי, נשברתי, אני צריך לישון כמו בנאדם שוב, לברוח מהזבל הזה, או להתאבד, או לא יודע מה.

סוג של פזמון כזה, ישן נושן, חוזר.

לא באמת לברוח,

אלא לעוף מפה, לפרוש לפחות כנף אחת ולדעת שמש אחרת.

ולא את השמש של מז"י.

שוב.

ושוב.

ושוב.

אני מתחיל להרגיש את הפירורים שלי בפה.

כל האהבות,

בחיוך מתפורר, אבל חיוך -

צרי.