את המשפט הזה אני יכול להגיד בגאון. לא במובן שאף אחד לא אוהב אותי במובן הרגשי או המטאפיזי, כן? יש משפחה, חברים, חברה מתוקה ומפגרת, נוצרים משיחיים, וסתם אנשים טובים שאוהבים אותי, וקב"ה אחד מלמעלה עם כל צבאו.
לא על האהבה הזו אני מדבר.
למעשה אני לא מדבר באמת על אהבה, או על משהו שדומה לאהבה, אני יותר מדבר על היצירות שלי.
ובאמת, העובדה שכמה קומיוניקטיביות שהן - הן לעולם לא יהיו קומיוניקטיביות מספיק. לעולם! (טאם טאם טאאאאאאאם..)
ועכשיו ברצינות.
נתחיל בסקירה.
מבחינת השירה- כ ל (!) מגזין שירה שקיים בארץ, מלבד ה"בימה" שמתי שהתחיל, נסגר, דחה את שיריי על סמך עשרות תירוצים וסיבות, רובם נוסחו בצורת "החומר שלך אמנם טוב (?) אבל לא מתאים." - אמרו כך - מעיין, מאגמה, אורבניה, 03, דיזינגוף 77, מוסף הארץ, מוסף מעריב, מוסף ידיעות, דקה (עם שיא של 3 פעמים!), ועוד כמה אפילו קטנים יותר.
תגובת האידיוט: דף בולע. אני עדיין מחכה לתשובות מהבית דפוס. הגליון כבר מוכן.
מבחינת המוזיקה- כאן הגיעו שני מיילים שראיתי בדקות ה א ח ר ו נ ו ת שהשפיעו על התמונה. הראשון, מלא פחות מרוני ידידיה, עליו בניתי מבחינת הפרסום שלי ב88 FM . אני אתקצר את הלשון- "צרי שלום. הקטעים יפים. אבל התוכנית שלי לא עושה אתנחתאות מוזיקליות אינסטרומנטליות שלא יותר מדי מתוזמרות או מלאות, שהן רק נטו פסנתר, אלא שירים או דברים יותר מלאים. ככה שחבל מאד. וזה. שיהיה בכיף." - כמובן עיוותתי. לאחריו, בדיוק לאחריו, שלחו Birdman Records, נט-לייבל חביב שקיבל לא מעט פירסום כלייבל ג'אז, את התשובה הבאה (בתרגום) : "צרי, לא היה לנו המון זמן לאחרונה, אבל באמת שהקשבנו, והגענו למסקנה שאתה מוכשר ואתה עושה מוזיקה נפלאה שבאמת אבל באמת לא מתאימה לנו בשיט. השקענו קצת זמן במחשבה למצוא לך נטלייבל אחר והגענו למסקנה שהכי טוב שפשוט תעשה את העבודה בעצמך. שיהיה לך בכיף." -
לשניהם החזרתי תשובה נוסח "בוהו בוהו. איזה כיף שאני רק בן 19." רק קצת יותר ארוכה.
תגובת האידיוט:להמשיך ליצור, להמשיך להופיע, להמשיך להקליט, להמשיך להעלות רעיונות, ובעיקר - הדבר הכי חשוב שלמדתי -
כל עוד המוזיקה או השירה שלי גורמת למישהו להתרגש, במיוחד אם זה לא מישהו שמכיר אותי - כל עוד הדברים שאני עושה גורמים למישהו לחייך, כל עוד עשיתי למישהו את היום, הרגעתי לו את המצב רוח או גרמתי לו להגיע רחוק או אפילו לא רחוק, באמת שלא איכפת לי מה אנשים גדולים או קטנים אומרים לי על המוזיקה או על השירה. זאת לא הבעיה שלי, אלא שלהם. הבעיה שלי היא פשוט לא להפסיק לעולם.
אז לא אוהבים אותי בעולם הגדול. אז אף מגזין שירה ובינתיים אף לייבל ששווה משהו עם עצמו (כמה מתערבים שגם האוזן השלישית תשים זין?) - לא בא לו על המוזיקה שלי.
אז אני כנראה אצליח אך ורק בעזרת קשרים, או בעזרת עצמי בלבד, ולא בעזרת אף אחד, ואשבור ואגיע לתודעה בלי עזרת אף לייבל או רדיו.
מה רע :)?
כל האהבות,
סיקור על ההופעה בשישי שעבר + זורן (שהייתה מושלמת) בעתיד הקרוב.
אהבות,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
