כמו תמיד זה או על במה או ברחוב. שותת דם, או מחזיק מזרק של הרואין. קל לתאר את שמש הצהריים, איך היא תשפך עליי, ותדגים את שערותיי החדשות מנביטות זרעים של פורענות שלא היו שם, זרעים לא רק של פורענות - של אותה פראיות מדהימה ויכולת מושלמת להתנגד למציאות הזו - להגיד שלא די בכך, יש יותר מהאלוהות בעולם הזה מכפי שנראה - והגיע הזמן לצייר הכל.
כן, זה מה ששערותיי החדשות, שפרושות על הגוף העירום שלי, שסובל ממנת יתר של הרואין או מדימום קטן שהפך לנצחי. מעין שחיטה כשרה שלוקח לה חיים שלמים עד שתסתיים. האבחה של הסכין התחילה עכשיו, אולי קודם, אולי מלפני שנים, אבל זה קץ ארוך, קרוב- אך לא כמו שמשוררים או כותבים רבים ופסימיים מתארים את זה - אין זה עצב, אין זה יגון, ואין זה מוות אמיתי. אין זו גסיסה. זה מסע, אלו צעדים, זו פריחה חדשה ויפה. אדומה במקצת. ארגמן.
שמש צהריים קלת תיאור. ואולי זה גן ציבורי. אולי זו לא שמש צהריים, אלו תאורת ההופעה, והאפלוליות של הערב והלילה מבחוץ, שלא מצליחות להכנס לבמה. גם כשאתה משחק וגם כשאתה מנגן וגם כשאתה סתם עולה לשם, במה זו דרך אחרת לתפוס את היקום. בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. בראשית ברא אלוהים את היכולת של האדם לעשות וליצור, להרכיב - ומדי פעם, בסוד - לברוא .והבריאה הכי גדולה, של האדם, שנבעה מה' בעצמו? כן, הבמה. היקום הנפרד הזה. הבמה, גם אם היא דף וגם אם היא אוויר דק שהופך לצליל נוגה וגם אם היא אותה במה, פיזית, סנטימטר מאיפה שכולם עומדים, אבל אתה כבר נפרד מהם, אתה ביקום האחר הזה, אתה מלאך ואתה שרף ואתה כרוב.
והפעם אתה כרוב מדמם. עם חור, או עם מנת יתר של הרואין.
ולא סתם הרואין, אלא הרואין שדומה לי בשם. תרופה, קטורת, סם נצחי ומוזר. בתוך מזרק קטן שתמיד שלוף לי בתיק, מסתתר בין ערימות של מסמכים בלתי רצויים ושאריות שווארמה ופיתות עם ממרח. ממתין לי שם, כל פעם, באמצע הרחוב, להרים אותו, ולהביט בעיניים של כולם כשאני מוציא את המזרק, נותן לעצמי להרגיש עוד נפילה, עוד נחיתה, עוד התעלפות מדהימה, עוד התעלסות מוחלטת עם הבלתי-קיים-באמת. מה יכול להיות יותר טוב מזה.
מה יכול להיות טוב יותר לדמם באיטיות מאותו חור או להזריק יותר מדי, על אותה במה חשוכה או באותו פארק מלא אור צהריים.
אין כאב בעולם, אין כאב בעולם כלל.
גם אין יאוש בעולם. אלו רק רגשות נחמדים, שכמו אותה במה וכמו אותם שירים ואותן יצירות מדהימות שלנו,
אנחנו ממציאים לעצמנו. ולו רק כדי שיהיה לנו לאן לברוח.
לברוח מהשיממון הבלתי נראה של האושר הנצחי - כשלא מקבלים אותו עד הסוף.
ולמה שלא נקבל אותו עד הסוף? כי קל להסתייג ממנו. כי קל לברוח ממנו כשיש מוות בעולם, וכשיש מילים כמו "תקציב" ו"תמריץ" ו"תקנים" בעולם.
וקל, כ"כ קל, קל לפול, קל לקפוץ מהצוק, ועוד יותר מזה - קל ללחוץ על ההדק, קל לשתות את כוס התרעלה - עד כדי כך שאני מאמין שסוקרטס ידע שהוא עומד למות, והוא יותר מהסכים עם זה, הוא זרם עם זה.
היום באמת היו לי מחשבות מדכאות כאלו. מחשבות מדכאות שאם אמות זה יהיה אפילו סוג של הפוגה לכל הנטל ששמתי על עצמי.
שזו תהיה אותה השינה הטובה שחמקה ממני ושאני מחפש אותה.
אני יודע, אל תדאגו, אני יודע שהמוות לא יבוא, ושאין הוא אפילו סוג של פתרון לכל הבעיות (שהן לא באמת בעיות, אלא יותר, משימות) שיש לי.
אבל זה על אותו רעיון.
שתיקה מוחלטת, תהום נשייה מוחלט ומתוק.
זה כמו האבסנט. הוא מתוק בתוך תוכו. הוא רעל, הוא רעל מדהים, הוא רעל מרושע, אבל בתוך הגרעין שלו יש משהו מתוק.
וזה גם הרעיון בדיכאון, שאנשים לפעמים לא מבינים - וזה למה אני כ"כ לא צריך אותו.
הרי בתוך תוכו, בתוך הגרעין שלו, הוא בכלל לא מדכא- הוא בסה"כ ביטוי לכמיהה האמיתית של האדם למצוא לעצמו משמעות, למצוא לעצמו מקום אחר, לנדוד, ולפעמים גם לשכוח את כל היופי, ואת כל הטוב.
מספר קורט וונגוט ב"כחול הזקן", שברגע שאדם מגיע לאורגזמה, הוא לא מגיע לאלוהות, אלא בדיוק לההפך - לאי אלוהות - חוסר תלות רגעי בקב"ה, ושם הוא יכול לעשות כרצונו.
ובדיוק כך הוא הדיכאון, ובדיוק כך הן התחושות הרעות, תחושות כישלון (כן, הפוסט הזה הוא כדי להוציא את כל התחושות של "צרי אפס צרי אפס צרי אפס"), הן שם כדי להזכיר, שדווקא כך - דווקא כך -
יודעים אנחנו שיש משהו יותר יפה מזה ביקום.
וכן, היום נוכחתי לראות ש:
א. עוד "לא!" לאוסף ה"לא" הגדול של צרי בנושא הסינגל והמוזיקה שלי.
ב. עוד לא קיבלתי תשובות מאף אחד מהאימיילים המטורפים ששלחתי לכולם בנוגע לתפילה-המאאגניבה.
ג. אלי עדיין לא החזיר את התמונה האחרונה שהוא צריך, ובצדק - הבנאדם עייף ועוסק בדברים WAY FAR חשובים מזה.
ד. אני עדיין חייב את הכסף למעצב שלי, עידו בר זכאי, ההורים עושים בעייה במימון ואני צריך לחכות עוד סביבות הכמה שבועות עד שאני אקבל את הים-כסף מהקהילה. כוסאמק.
תוסיפו לזה שמחר יהיה אולי יום מעצבן בבסיס.
אולי לא.
אין כמו קצת לקלל בדרך להצלחה.
בסופו של דבר הכל יהיה מדהים כמו תמיד.
מקסימום אם לא, אז נהרוג מישהו ונקריב אותו לשטן.
או נזריק עוד הרואין.
אהבות נצח,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
