אין זה ניחום, ואין זו אמת חדשה, למעשה זה דבר שדגלתי בו שנים, ודבר שאני מנסה להסביר לכל אמן באשר הוא.
מוזות לא מתות.
אין כזה דבר, באמת, "המוזה לא נחה עליי" - אני לא האמנתי בזה לעולם, ולא אאמין בזה לעולם. המוזה תמיד שם, היא האובססיה של כל אמן אמיתי לדברים שהוא עושה. זה אותו הרעד ביד (שיש לי אותו עכשיו) אחרי שזמן מה לא כתבת, דיממת, יצרת, העלת באוב, בראת, הלחנת, ציירת - איזו פעולה שרק תבחרו.
וכן, אני לא מתבייש להגיד שכבר כמה ימים או שבועות לא ניגנתי כמו שצריך, לא הלחנתי משהו חדש, לא העלתי עוד שיר, לא סיימתי את הנובלה או את המחזה.
מתוך הכרה שהשבועות האחרונים עברו בתוך טירוף יפיפיה שנע בין חזרות לבין עזרה לקהילה לבין תלמידים לבין צבא לבין אלוהים יודע מה עוד.
ועכשיו,
סופסוף,
אני ישן.
אני לא עושה המון בימים האחרונים, למרות שתכננתי. אבל אתם יודעים מה? זין. זין. יהיה מספיק זמן גם לכתוב וגם להלחין ולעשות שירים חדשים עם הלהקה ופרוייקט ספייס-גריינד כמו Gigantic Brain וכמו Genghis Tron עם יניב גם בעוד כמה זמן שאני ארצה, ולעזאזל, כבר דברים קרמו מספיק עור וגידים והפנזין סופסוף הסתיים ואני סופסוף יכול לנשום לרווחה לפני כל הלחצים הן הצבאיים והן מהקהילה (שהם לחצים מגניבים, אמנם) שהולכים לבוא עליי בקרוב.
אז זין.
אני אתעורר לאט, ואשתה קפה, ואכתוב פוסט, ואתן למוזות שלי להרעיד לי את הידיים שאני כרגע לא עומל על אלבום חדש או מסים את הנובלה או בכלל מתחיל (ומסיים אפילו!) אחת חדשה.
לא, זין עליהן קצת.
יש לי בינתיים כל מה שאני צריך לעכשיו.
חוץ מזה שההורים קצת בבית, כוסאמק.
יאללה, הלכתי להכין שניצלים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
