פעם ראשונה בקיום.
אני חושב שזה היה בגיל 3 וזאת הייתה אולי ההתעוררות הראשונה שאני זוכר לחלוטין. השאר - המשעול בשכונה ה', המוצץ, הדייסה, העריסה והפיג'מה, זכורים לי בשברירים, ואולי אפילו אז ידעתי להרהר ולזכור. אולי אפילו אז ידעתי דברים יפים מעולם. אולי אפילו אז ידעתי לאלתר בלשוני הכל, כאילו, כמו האגדה- ידעתי תורה על פיה.
אבל זו פעם ראשונה שהתעוררתי ואני זוכר תמונה, אני זוכר אותה כמו התחלת החיים שלי, כמו הנקודה ממנה אני יודע שאני אפליג הלאה. משם להתחיל, משם להגיע, משם להיות. משם לזכור הכל. משם לחוות. משם לאהוב. הכל התנקז באותו..פרוזדור, מסדרון שיוצא מהחדר (הישן, לפני השיפוץ של כיתה ב') ומשם לסלון. אור זריחה עמום, 6:30, או משהו דומה לזה, בעצם לא עמום- ההורים ישנים ובטוחים. הבית יפה ונעים. נעים לי. חולצה..כחולה, בהירה. אני מצליח להזכר בה. אני ממשיך הלאה, נוגע בקירות, כאילו מטפס, ומתמלא אור שמש. אני זוכר את זה טוב. אני זוכר את זה טוב.
חברים.
את אמיר אני לא זוכר איך פגשתי. גם את בועז לא. החבר ילדות היחיד שאני זוכר- ובמפתיע - היחיד שאני לא שמרתי איתו על קשר כזה או אחר, הוא יונתן, יונתן זמיר, תלת ביצה המפורסם והאגדי.
נפגשנו ברחוב, עם ההורים, כמובן, כי היינו אז בני..3? 4? והוא אמר "הבית שלי בקצה הרחוב אם תרצה לבוא." - מאז ועד כיתה ז', שהוא היה גר שם, היינו מתראים ללא הרף וללא סוף וכל הזמן. ישן אצלי רק פעם אחת ואני רק פעם אחת אצלו, אמנם, כי היינו כ"כ קרובים.
אבל למישהו איכפת?
היה איתו טוב, אני חושב.
גם עם אמיר.
מכות.
אמיר התעצבן שעשיתי עליו ערימת ילדים בגיל 5, והוא פשוט התנפל ובמצוות אחיו, שני סדיסטים. הביאו לי מכות. גדלתי בבית אשכנזי עם לב טוב. לא ידעתי מה לעשות.
לקחו המון שנים עד שלמדתי להגן על עצמי. תוך כדי כך עברתי לא מעט התעללות נפשית ופיזית מצד מי שהיה לצידי. רק אחרי קצת ג'ודו, בגרות, וקצת אלכוהול, למדתי להגן על עצמי בכח.
ולאחר מכן, למדתי שהנשק הטוב ביותר הוא השם שלך, השקט שלך, והחברים שלך.
אין יותר טוב מזה.
מערכת החינוך.
אני לא אקרא לגן מערכת חינוך. אני כן אקרא ליום הראשון של כיתה א', איך אמא צילמה כל צעד, את החולצה של הדינוזאורים שכ"כ אהבתי, הכחולה עם ההדפס, את התיק הגדול שאחרי זה החלפתי בתיק הגרוזיני שגם אותו החלפתי באלוהים-יודע-מה. את הקלמרים הראשונים. העטים והעפרונות. שכתבתי עילג וכל הזמן רק עם ניקוד מאולתר. בכוונה. שלא התעללו בי בכלל. שהכרתי את אריאל, אי שם, למטה מהמדרגות, במקום קבוע שהייתי מדבר אל עצמי. שהייתי הולך בבוקר, וחושב לו הייתי Zori Esprison 5, לא ידעתי מה זה, זה היה נשמע לי מגניב באנגלית, אבל הרגשתי כך הכי מושלם שבעולם, מלך העולם, יכול לעשות הכל.
עשור אח"כ ואני לא מלך העולם, אבל אני מרגיש כאילו אני כובש אותו לאט לאט. כן, תקוות ילדות לעולם לא מתות.
אהבה ראשונה.
בעצם קראש ראשוני. אולי היה אחד בגן אבל האמיתי היה על חן בורג, אותה פגשתי כמה שנים לאחר מכן, עדיין ילדה יפה, אבל פחות מעניינת או מרתקת אותי מאז כיתה ב'. הייתי כמו עוקב אחריה, ורציתי ללמוד לעופף באוויר ולבעוט כמו לאו קונג. כיתה ב', כן? זה כמעט עבד, פעם, כך הרגשתי. כאילו פיצחתי את הקוד לעוף.
איזו ילדות עשירה בהזיות הייתה לי.
כמובן שלא קרה כלום עם בורג והיא קראה לי נודניק.
על הפסנתר, והקונצרט
אמא ואבא אמרו לי שאני הולך להתחיל לנגן על פסנתר. די התלהבתי. לא סבלתי מזה. התחלתי לחנטרש דברים ולשחק עם הקלידים. קראתי ללה הנמוך ביותר "דרקון" וגבוהים - כולם - "פינג פונג". ההורים אמרו שאני מחנטרש ואמרתי "אבל מה, ככה בטהובן עושה". אבא אמר שזה שטויות.
שנים אח"כ, אני יכול לבוא לאבא ולהגיד - "חה, בטהובן גם ניגן כך!" אבל לא להיות צודק לחלוטין. או שכן. מה שכן, יש יצירות מודרניות, לא מעט, שמתבססות על זה. חה.
הקונצרט הראשון, לעומת זאת, היה 4 ידיים עם אסף ברוש, שכיום אנחנו עדיין בקשר (הזוי.) - ואולי אפילו נעשה מוזיקה יחד (הוא כשרוני, הבחור). נגנו על הפסנתר את "חנוכה חנוכה" וזה היה..כיף.
אח"כ היו כל מיני יצירות אחרות.
השפלה ראשונה.
כל כיתה ה'. כל כיתה ו'. להיות כמעט לחלוטין בודד. חברים שלא באמת שם כדי לתת לך כתף תומכת כי בכיתה ה' ו-ו' מי ייתן לך כתף תומכת? אף אחד לא מבין את המושג הזה, להרים מאשפתות, והייתי צריך שירימו אותי. או לפחות שיכוונו אותי להרים בעצמי. בסופו של דבר זה קרה מעצמו, ובזכות האינטרנט וההתרחקות מהלימודים במקיף בארשבעי אלים טיפוסי, התגברתי על הכל. על ההשפלות של כולם (אני חושב שאין לי רצון לפרט על כולן, כולן בשבילי אותה השפלה, אותם שמות גנאי, אותן להפשיט אותי אותן להכות אותי אותן להקריב אותי כדי שאנשק את אסיה או מה הכל החרם הכל שכולם רואים בי דמות נחותה כאשר אני אני וגאה בזה). על ההשפלות של אמא שרק ידעה לצעוק ולא לעזור. על אבא והאחות שידעו שאני אצא מזה. ידעו שאני אגיע לאן שאני אגיע, שהאמינו - אבל האמינו בלי שאז ידעתי לתפוס. הייתי פשוט צריך שיגידו לי את זה - "הם לוזרים, צרי, ועוד חצי שנה אתה כבר תזדיין, וכמה שנים אח"כ כבר תוציא דיסק, תהיה ברמן. תהיה הכי מגניב שבעולם." - אבל לא אמרו.
הנבואה הראשונה.
חוזרים שנייה לגיל 3. סיסטר סיפרה לי שהיא החזיקה אותי בידיים, הביטה לי בעיניים הירוקות-אפורות-תכולות ואמרה לחברה שלה (היא הייתה בת 13 אז) - "אתן רואות? הוא יהיה זיין על."
לא עבר הרבה זמן ולא הפכתי להיות זיין על, אבל הפכתי להיות שרוטה.
נשיקה ראשונה, סקס ראשון, התאהבות ראשונה - בוא נקרא לזה אירוטיקה.
כן, אירוטיקה.
כולכם, לפחות מי שמכירים אותי, זוכרים את הנערה שהכרתי בצ'אט (ערוץ-6-פוקימון) בסוף כיתה ו' (כן כן,פתטי משהו), ופשוט התחלנו לדבר כידידים, אבל מסתבר שהתאהבנו, וביום האחרון של החופש נסעתי אליה, ואז התהדרתי בזה שהיא כוסית על ומה לא ומה כן ונפגשנו. וכמה שבועות אח"כ היא נסעה אליי והתנשקנו על המיטה.
אני זוכר את זה מצויין. ישבנו בהתחלה על הספה והצעתי שנעבור אליי. דממה. 15:00, בערך. "הלב" שהיה בטלווזיה נגמר. התיישבנו על המיטה. ספטמבר. התריס אצלי, סגור לחלוטין, מטיל שברירי אור על החדר, הדלת סגורה. יושבים על המיטה. "חברה שלי אמרה לי שהיא תהרוג אותי אם היא תשמע ששתקתי כמו דג כשהייתי איתך, כמו עכשיו" היא אומרת. אני שם יד, ו..מנשק.
וואו.
זה היה מדהים.
אחרי זה הפך להיות קשר מטורף שהפך לזה שהפכתי להיות לא-בתול כבר ביומולדת 12.
חולני.
היא רדפה אחריי כמה שנים.
סיפור שלא נגמר כ"כ בטוב.
לא משנה.
נגמר.
אושר נצחי ראשוני
כאן, ליד המחשב.
המלאך אוריאל יורד מלמטה. רק אני רואה , רק אני מקשיב. אני רועד, כמעט כמו עכשיו. מזיע קצת. ופתאום אור זהוב, נוגה מהשמיים.
משהו נוגע בי, אני מרגיש את זה.
אני לחוץ, מהמבחנים. כיתה ט' או י'. כבר לא זוכר. לחוץ. לחוץ.
"אל דאגה, כי ה' לימינך." הוא אומר.
לא צריך יותר.
עדיין.
שיר ראשון.
אני צריך למצוא את זה.
אני מצאתי העתק של זה, מודפס, עם תמונה שאבא הוסיף. כיתה ד'. מאז כתבתי כל מיני שטויות אחרות.
לא, נמחק כבר, לעזאזל.
כנ"ל לגבי השירים המגניבים שרשמתי אז.
אבל השיר הראשון שהבנתי שיש לי פונטציאל נכתב בכלל כמטלה בכיתה ח'.
לאחר מכן היה אחר בכיתה ט'.
מטלה ראשונה בחסות זיוה דרורי שהמליצה עליו. השנייה הייתה ענבל טנא, עד היום אחת המורות שפחות זרמתי איתן.
שתיהן המליצו עליהם, בעצם.
שניהם התפרסמו במקבץ שירים הראשון שלי, "מוזות".
נביא אותם.
תפילת שמונה-עשרה וחצי
קבצנו אמר גמליאל, קבצנו
קבצנו לארץ שכולה טובה
קבצנו כנדבות ערלות על שפתי הרחוב
ותחזירנו לארץ פרוצה שננגסה ע"י אויביה
ותקע בשופר, והשפל עינינו מטה
להביט במראות הצללים
כדי שנבנה שוב עיר שתיהרס ע"י גוי גדול
שיודע יותר טוב מכל אחד מלחמה
ותשכון בה, ואז תפונה מביתך
כי אללה האחר יעבור לשם..
כן כן, כולה כיתה ח'. מה אתם רוצים.
פעם ראשונה לצאת
"צרי," אומר לי אריאל, חבר לשעבר הכי טוב, שאני מתגעגע אליו נורא, " אני עושה מסיבה שבוע הבא, יש לי בית ריק. תבוא תכיר את החברים שלי."
הכרתי אותם. מאז הם זכו לכינוי הנווהנויניקים, והבנות שם היום לא סובלות את האזכור של הקיום שלי, חלקן הגדול אקסיות שלי.
גאד כמה חרמן עילג הייתי אז.
נו, בסדר, כיתה ח'? ט'? על הזין.
פעם ראשונה עם ההפוכניקים
אמיר קורא לי, "בוא תכיר את החבר'ה שלי, כמו עמית שהכרת, זוכר?" - בטח זוכר. ויחד עם הבאגיז, אנחנו קופצים לתוך הגדר של ביצפר אשכול ופוגשים שם את כולם. את דנה אמסלם, ומלי, וסהר שכבר הכרתי מהנווהנויניקים, ומי לא.
מי לא באמת.
אפילו את נולי. ואת קורל. ואת אבירם הקטן. ואת תומר הספרדי שהכרתי מאמיר. ועוד כל מיני אנשים. ואולגה דוקטורוב מהקונסרבטוריון.
וכמה שהעולם הזה קטן.
ואז התחילו הצרות עם הקווקזים.
והתקלחתי בבירה.
והיה כ"כ מצחיק.
וכ"כ סבבה.
ואני כותב על זה נובלה.
שרמוטיות ראשונה
הגדרתי את עצמי שרמוטה רק אחרי מספיק זמן, אולי אחרי יודפת.
זה התחיל, אני חושב, קצת לפני השבוע הבאמת מגניב. כשהייתי גם עם אולגה, וגם עם מאיה, וגם עם לא יודע מי עוד.
בדיוק אחרי הקטע עם עינב, ובדיוק כשאני ועדי גולדשטיין שוב זרמנו לנו ביזיזות.
ואז, אני לא זוכר למי, אולי לדניאל - אמרתי - גאד, אני שרמוטה.
ומאז?
התאהבות ראשונה
זו הייתה שיחה לא מתוכננת עם נופר. למעשה, חשבתי עליה, כל הדרך כשהלכתי בפעם האחרונה לבית של מורן. שקיעה אדומה של 5 בצהריים. עוד יום עילג נגמר אבל אני בזרועותיה של האישה שללא ספק, התייחסה אליי ברמה הכי גבוהה שמישהו יכול להתייחס אליי.
שיחה לא מתוכננת. פתאום בית חלומותיי ונוסטלגיות אחרות. וגם היא מוזיקאית קונסרבטוריון (שכל שנה היינו בימים אחרים לחלוטין וזה למה לא נפגשנו).
ופתאוםזה מכה בי. בבום של אעברתי שנים. אז , לפני קצת יותר משנתיים.
בום.
אני מבריז מביצפר.
כותב שירים כמו פסיכופט. אחד ארוך עליה.
שנקרא בית חלומותיי.
בום.
הפעם הראשונה איתה
שנה אחורה. פברואר. ימים ספורים לפני שדניאל הופך להיות רכוש צה"ל. גשם זלעפות במסיבת גיוס ועל האש אקראי עם יותר מדי פריקונים. אני עם אלכוהול שהבאתי לסיים, שאריות מהדירה. יושב עם פיליפה, עם רועי, עם שגיא. פתאום, סוף הערב, קופצת איזו קטינה שיכורה שמנמנה אחושרמוטה ודי בוטה ופריחית משהו על דניאל. "דניאל!..יומולדת הכי שמח בעולם יא סקסי חתיך!..כלומר..גיוס..שמח.." ונופלת. חברות שלה אוספות אותה. אני מגחך. "הו , וואיף, שוב אתה והקטינות שלך?" אני צוחק. "לפני שירה, (אז כשהיינו)," אני אומר, "הייתי אמנם גם אני פדופיל גרוע. אבל סמכו עליי, אם אני נפרד מהנסיכה הזו, אני לא חוזר יותר לקטינות! אני? סטונדטיות! לחלוטין! חה. במיוחד לא קטינה מפגרת ועילגת ופריחה כזו..."
שנה אח"כ.
נו, אתם מנחשים, או זוכרים את הסיפור?
(כולכם במקהלה: "בלה בלה פארק רמב"ם, בלה בלה בחירה שלישית מניפולציה, בלה בלה הריח של מורן, בלה בלה להפגש איתה שוב, לרדוף אחריה, שיחה עמוקה בלי קשר. בלה בלה בלה ארנבים ורודים, בלה בלה בלה בר עמיאל, אני מאוהב בך."
ההקלטה הראשונה
"ירדן," אני אומר לתלמיד שלי, אח של תום כתר, "תחזיק את הקאבל ככה, תלחץ על פליי, ותעצור כשאגיד."
"אוקי צ-ו-רי." הוא אמר.
הקלטתי את הצ'ארדש.
www.myspace.com/tzori
Czardas from There.
כבר בן שנתיים.
*
אני חושב שזה ממצה את זה.
הכי אוהב שבעולם,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
