אין זה כתב הגנה כלשהו. כמובן שהוא מושפע מהעובדה שהרגע ראיתי את הסרט תעודה הדי-מצויין על כל הסצינה העולמית (כולל סיקור מצויין על קאניבל קורפס והחברייא מנורווגיה) - אבל הסיבה האמיתית שאני מעלה על זה פוסט עתה נעוצה בעובדה שכבר שנים טובות שאני שייך, בדרך עקיפה או ישירה לסצינה הזו, ולמעשה חייב לה, בין בזכות התרבות או המוזיקה שהיא מייצגת, לא מעט מהאישיות שעוצבה למה שאני כיום. והעובדה היא שאני אמשיך להאזין או להיות קשור, אפילו בעקיפין לתרבות הזו, כנראה גם כשאזדקן עוד יותר מהגיל המופלג-למדי שהגעתי אליו. על כן, המסמך הבא הוא בסה"כ ניסיון מול עצמי לנסות ולהסביר לעצמי טוב טוב, מה הקשר, מה הפשר, בירה נשר.
קשר ראשוני - מוזיקה
אין לי כח ואין טעם להתחיל לטרוח ולספר מהי הסצינה ומהי המוזיקה. אם תרצו, גשו שמאלה והביטו ברשימת הלהקות, החלק הארי מבינהן הוא מטאלי להחריד, בעיקר מהזן היותר מתוחכם (דת', מאט'קור, טכניקל, פרוגרסיב, אוונגארד), השאר משטויות דומות ואפילו דברים שהם בערך מטאל אבל לא (מטאלקור, סקרימו, ווירדקור-או-שטויות-דומות). מה הקשר שלי לסצינה? דפדפו בין פוסטי הבלוג לאורך השנים. תמצאו שם עדויות מרתקות לישיבות של אנשים שמגדירים את עצמים מטאליסטים ברחבי הפארקים והפאבים, תמצאו תעודה להופעות ולביקורות מרתקות עליהן (כולל ריקודי היפהופ בחלקם, עד היום עצוב לי שלא תיעדו את הריקוד המתועב של Soul-ja בוי שעשינו בהופעות האחרונות).
בוא נאמר שמטאל זו מוזיקה כבדה מאד מבוססת דיסטורשנים. תהיה אפילו סקירה מוזיקלית מקצועית על הקונספטים ההרמוניים, הצורניים, והעקרוניים של הז'אנר מאוחר יותר. אגב, מי שלא מגדיר עצמו כמוזיקאי זיין שכל כמותי, מוזמן לקפוץ מעל החלק הזה.
אז מה אמרנו. קשר ראשוני.
התחיל באחד מהימים בכיתה ז' שהייתי חולה אנוש בהם. רוב כיתה ז' (הבלוג לא היה קיים אז, אמנם) העברתי בבית, שם למדתי שאני יכול לכתוב פרוזה, לאלתר, שם למדתי שאני אוהב לישון ושאני שונא את המערכת באופן כללי, כי מערכות לא נוהגות לתת לך הרבה. זיפזתי בMTV. מאז כיתה ד' ועד כיתה ח' הייתי צופה נלהב, כשאני מחפש דברים חדשים כדי לרענן בהם את הטעם שלי. תוך כדי כך, נתקלתי בקליפים של קורן, סליפנוט, ולהקות דומות. כיום אני לא מעריץ גדול של השירים האלה, אבל אז הם..נתנו בי נפח. נתנו לי פתאום אוויר לנשום. בום מטורף שכזה. צמרור שיערות. לא ידעתי מאיפה זה בא, וחשבתי שהשירים האלה קשים להחריד (אז לא פיתחתי שמיעה אבסולוטית וטכניקה טובה) כמוזיקאי (הרי על הפסנתר אני מנגן מכיתה ב'), ואמרתי לעצמי -וואו. זה משהו חדש.
נפלאות הכיוונון גיטרה לדרופ B ופחות מזה. חה.
התחלתי לשמוע יותר. שאלתי אנשים קרובים ואחרים, מי שאלה לא היו על להקות כאלו ואחרות. כך נחשפתי ללהקות אחרות שאני שומע פחות ויותר - Children of Bodom, Nightwish, Mayhem , Marduk, Gorgoroth ושאר הדברים שבאים מסקנדינביה. לקחו כמה שנים טובות וזה התפתח - בסביבות כיתה ט'-י' היו אלו Orphaned Land היהודונים ו-Dream Theater הפלצניים ששבו את דמיוני ושלהבו את חלומותיי, התקדם ל -Death ולכל הז'אנר עד שזה הסתיים בתאוות העכשוויות - הערצה חולנית ל-Meshuggah, The Dillinger Escape Plan, Dissonant, Textures, Fantomas ושאר הדברים שנשמעים טוב או פשוט דופקים את השכל.
ושאני יכול לזיין עליהם, שעות, את השכל, למה הם כ"כ טובים.
קשר ראשוני - סצינה
לסצינה התברגתי בעיקר בין י' ויא', בעיקר עם החברייא ההפוכניקים, בעיקר בזכות שגיא הרוסי (הבנאדם הכי טוב ביקום הזה) ועמית הדפוק (ראש-מטאטא, אילו ימים). בעיקר בזכות מורן, שכולם יודעים שהסינית הזו אחראית על כ"כ הרבה דברים טובים שלמדתי וידעתי.
שגיא הכיר לא מעט אנשים, עמית פחות ,אני התחלתי לא ממש עם הרבה היכרות.
מורן הכירה את כל הסצינה כשאני הייתי בן 15-16. היא הייתה בת 19. היא הכירה את כולם, תודות לעובדה שאת גיל ההתבגרות שלה היא עברה בלברוח מבית הספר ולשרוץ במקומות כאלו ואחרים. לא סתם, היא עשתה עוד מליון דברים אחרים, היא הייתה..וואו. היא עדיין. אבל זה לא העניין.
העניין שאז היא הכירה לי את השמות. את האנשים ששורצים במוסד. חלק מחברי להקות.
תוך כמה זמן גם אני הכרתי אותם בעצמי. או סתם זרמתי והכרתי.
ולפתע פתאום כבר מגיעים הימים שאתה הולך להופעה מחוץ לעיר ואנשים אקראיים יודעים מי אתה ואומרים לך שלום. למעשה, בגלל ובזכות ישרא' זה אפילו קרה ממש על ההתחלה. מאחר ורוב קוראי הבלוג התחלפו מאז שרשמתי פעם אחרונה את תקרית "ההופעה הראשונה והבלוג הזה", אני אאזכר אותה שוב:
היה זה חורף מטורף (בו למדתי מה זה בלאקאווט מאלכוהול לראשונה), ליד הבארבי תל אביב. אני , שגיא ועמית נכנסים לקיוסק הידוע שנמצא בסמוך לבארבי-קולטורה-מוסדישן-המקוםשהיההאסיילום-וכד'. קבוצה של בנות פריקיות אחרות כמותינו כבר במקום, מדסקסות בינהן על משהו כזה ואחר.
"וואי, שגיא, מה אנחנו קונים?", "את הוודקה הזו והזו." "למה לא את זו?" "נראה אותך שותה אותה." "אתה מכיר אותי." "אוי צרי, יא חולה בשכל!"
"ר ג ע !" קופצות הבחורות. "אתה צְרי?" (כן כן, עם השווא נח).
"אני הוא צרי," אמרתי, "מי אתן?"
"עטלף!" אומרת אחת, "מישרא!" והשאר מזדהות בניקים ובשמות שלהן. הכרתי את כולן, מסתבר, תודות לתגובות החמות שהייתי משאיר בכל בלוג שהייתי רואה.
מה שמראה לכם, ילדים, שלחו לחמכם על פני המים.
ועכשיו, לחלק המשעמם (כדי להשאיר את הנאום המרגש לסוף), או, למרתק מבחינה תאורטית. עם דוגמיות בסוף.
אם אתם לא פלצנים, מלחינים, יודעי עניין, או סקרנים, אני באמת לא ממליץ לכם לקרוא את המקטע הזה. אתם באמת לא תסבלו אותו.
אז בוא נהיה ישירים. המשרד שלי כבר מדקלם בקלות את העובדה ש"סיימתי עשר שנות לימוד ויותר בקונסרבטוריון באר שבע והפכתי למוזיקאי עם רמת מקצועיות טובה, וידע נרחב הן בפן התאורטי והן בפן הספרותי של מוזיקה", ולמרות זאת, אפילו הם שואלים אותי- צרי, מה פלצן כמוך מוצא במטאל, עם כל הצעקות והרעש הזה!? והתשובה? לפניכם.
נתחיל בבדיקת האלמנטים שנשארים אדוקים למטאל החל מבלאק סבאת' ועד ללהקה-הגדולה-הבאה שעכשיו ילדים באוסלו או בטמפה, פלורידה מתכננים וכותבים לה ריפים שיהיה אגדיים או מה.
מבנה (כמעט) אחיד - גיטרה חשמלית (אחת או שתיים), באס חשמלי, תופים וזמר כזה או אחר. כיום ניתן למצוא כמעט כל כלי אחר, החל מפסנתר ועד אקורדיאון, וכלים שלא הומצאו רשמית בז'אנרים הנפוצים. למעשה, יש גם להקה שיש לה חשפנית צמודה, על אף שזה לא עניין מוזיקלי, זה כן מוסיף לתאטרליות, שהיא כן אלמנט מוזיקלי, ואפילו כזה שהוא עקרוני למטאל.
דיסטורשן - אפקט מעוות, חשמלי לחלוטין, על טהרת הפיכת האוברטונים לדומיננטים משהו. דומה לאוברדרייב בצליל אבל נוסח שונה לחלוטין.
מקצבים פרימטיביים מבוססי אגרסיה - דאבל באסים מהירים על לפחות שש-עשריות אם לא שלושים-ושתיים, למרות שגם שמיניות ורבעים ברגע הנכון גורמים לך להיות במצב די פסיכוטי.
פולחן הערצה לגיטריסטים - אין טעם להדגיש כמה שכל עיוותי הגיטרה ושימוש באפקטים ובסוויפים-סליידים-בנדים-פיטצ'ים ושאר השטויות הפך להיות פולחן פאלי לחלוטין (שכן ידוע שכל גיטריסט הוא עושה ביד מצוי על במה, בדיוק כמו שכל פסנתרן סתם נוגע בציצים ובאיברים אחרים).
הרמוניה "מקולקלת" - מבחינה הרמונית רצופה אנחנו מתחילים בקווינטות מקבילות וקווינטאקורדים מקבילים ללא טרצות (פאוור קורדים, קווניטות מפגרות), בהמשך לטריטונים וא-טונאליות - נוצרת בעיקר מהרעש-הסטטי החשמלי של הגיטרה.
כוונונים שונים לגיטרה - מסוף שנות ה80 והלאה החלה האופנה היפיפייה להפוך את המיתר האחרון בגיטרה מ-מי נמוך לרה, והלאה - לדו דיאז, דו, סי, ובמקרים קיצוניים - מי באוקטבה העוד יותר נמוכה. לעיתים לא צריך יותר מחזרה כמעט מונוטונית על אותו מיתר נמוך, במקצבים שתואמים לבאס ותואמים לדאבל באס - בתיאום שהמצילות יישארו על מונה הארבעה-רבעים - כדי לגרום לקהל ולי ספציפית, לאבד שפיות.
אז מה יש לי לאהוב בגרסאת הפרימטיביות? את המסורתיות, תחילה. בהמשך את העובדה שהן מייצגות הרבה שכבות של רגש שמבוצע בדרך שונה (בדיוק כמו שמוזיקה אלקטרונית נותנת מבט שונה על מה זה רגש ואיך מבטאים אותו מוזיקלית), ודרכי ביטוי. אני אחזור על המשפט הזה עוד פעם גם בהמשך, אבל המטאל הוא סגנון המוזיקה של השונים, הדחויים במקצת וסתם כאלו שאוהבים להביט על המציאות גם בעיניים יותר אגרסיביות או שונות. דוגמא מצויינת הוא השיר של Believer, Shadow of Death - שהוא שיר דת' פשוט, אבל משהו בתווים של הסולו הדי פשטני - כמעט סולמי לחלוטין, שמוכפל בטרצה עם גיטרה שנייה - גורם לי עדיין לרטוט. עוד מהדת' שגורם לי לרטוט - כל השירים של Death, או רובם - אפילו מתקופה פחות מתוחכמת האלבומים האחרונים והמצויינים, אלא מה-אלבום הקלאסי לדת' מטאל - Leprosy. כולל שיר הנושא עצמו. הסולו, מבוסס על טריטונים וסקונדות קטנות בטאפינג..גורם לי עד היום להשתגע.
אבל מילא הדברים הפרימטייבים.
Death - Leprosy. אין קליפ רשמי לצערי. והקליפים האחרים שלהם מבוססים על שירים מתוחכמים יותר.
והמצחיק הוא, שאותם הטריטונים והסקונדות, שימשו מלחינים שאני מעריץ באופן כללי ויש המון על מה להעריץ אותם - דיביסי, וואגנר, בטהובן, כד'.
תקשיבו פעם לדברים המתוחכמים יותר.
או יותר נכון - הפוליריתמיקה המבורכת של Meshuggah, שאמנם "תקועים" על הארבעה-והחמישה רבעים, אבל שוברים אותם באופן כזה שהגוף שלך נשבר יחד. אם לא, הפוליריתימיקה של The Dillinger Escape Plan. יאמי.
אגב, הביטו וראו את הראיון המצויין הזה של שתי הלהקות, מדברות על המוזיקה שלהן. ואני אצטט- Dude, your band is fucking Crazy.
לצערי לא מצאתי ביוטיוב. אם מישהו ימצא שוב לינק, שיביא, נעלה .או שפשוט לראות ענק.
יותר מזה, להקות רבות משתמשות בלא מעט פוליטונאליות מלבד הפוליריתמיקה, שלא נדבר על מה שסיקת' עשו, כשהשתמשו בכ"כ הרבה אפקטים, שהמוזיקה שלהם נשמעת יותר מבוססת על רבעי טונים מאשר על טונאליות מלאה, ועם טכניקה מפולאה דופקת את השכל.
בעיקרון, עדיין הדברים שעושים לי את זה הם כמה שיותר לברוח מקונספטים מקובלים ולשבור, לשבור, לשבור, שלא נדבר על הקטעים שהמוזיקאים הם אשכרה מוזיקאים.
ושלא נדבר על מוזיקאים ששילבו כמעט כל ז'אנר אחר בעולם (ג'אז,בלוז,טראנס-דאנס,מוזיקה קלאסית,אוונגארד,מוזיקת עם מכל סוג) בתוך מטאל ויצרו דברים מדהימים.
יודעים מה? ניתן כמה דוגמיות.
Meshuggah - Shed. קליפ פסיכוטי מאלבום מושלם. שימו לב לשבירות הקצב חסרות הקשר. הגאוני בכל האלבום של Catch 33 מתומצת בשיר האחרון - העניין הוא כמובן - אוקסימורנים, קונפליקטים ושאר שבבי הניגודיות בקיום כמו שאנחנו מכירים אותו והתפיסה שלו, שמיוצגת דרך מעין מסע של ביפולארי שנכנע ליצרים המנוגדים שבו - עד אשר הוא מודה בזו - True are All lies. הסככה הזו שמצילה עליו היא זו שמפילה אותו עמוק יותר בתהום הנשייה.
The Dillinger Escape Plan - When Good Dogs gone Bad
אחד השירים המושלמים בתבל, יחד עם מייק פאטון ולא עם הזמר החולה נפש הרגיל שלהם. מילים לא עקרוניות, אבל שילובי ג'אז ענקיים בסוף. גררררררר.
קליפ כ"כ מורשע. וואו. והמצחיק? הוא בכלל של אפקס טווין במקור. אבל כ"כ מתאים לזה.
Ephel Duath - Crystalline Whirle עמכם הסליחה. חרא של הקלטה. אבל שיר כ"כ מדהים. ג'אז מטאל אמיתי. אמיתי.
Sikth - Summer Rain שיר חשוב מבחינה טכנית. סלאפים על חשמלית רגילה. אחד האהובים עליי. בתגובה לשיר הזה, שהיה בפול ווליום במשרד, שני, שאמרה שהיא "תקשיב למוזיקה שלי כדי להתנסות בדברים חדשים" הודתה ש"זה פשוט חולה נפש מעבר לכל אפשרות". היא די צודקת. לא כזו מוזיקה שפוייה.
Crotchduster - Mammel Sauce - מתוך איזה משחק מגניב.אבל בעיקרון, השיר עצמו אחד המצחיקים יותר שראיתי, שמעתי, הבנתי, הכרתי.
חה.
כרגע אין עוד כח / ראש להביא קליפים אחרים . נתחיל להפוך את זה למסורתי קצת.
אז מבחינה רעיונות, מדוע אני עדיין שייך לאנשים האלה? לחברים האלה? מה יש לי מהרעש הבלתי נפסק, למרות שיש בו מדי פעם (והרבה) הברקות גאוניות? אז כן, מטאל הוא במישרין עניין של יציאה מהמיינסטרים, וזו הסצינה הגדולה ביותר שלא שמעו עליה באמת, ולא רואים אותה (אולי כי כולם לובשים הסוואה שחורה או צבאית חצי מהזמן) - אבל היא סצינה שכן מייצגת את אלו שהחברה מאסו בה או שהם מאסו בחברה, ופשוט לא איכפת להם מזה יותר מדי. אלו שבא להם קצת להתעמק בסוגיות שונות, להתעמת עם נושאים שהרוב לא אוהב לדמיין או לחשוב עליו ולהתערבב דרך עם כל מה שבא בדרך. גם זו הסצינה הכי מקבלת שהכרתי. מלבד ניאונאצים וסתם פוזואיסטים שמרכיבים אולי 2% מכל הסצינה העולמית לא הכרתי המון מטאליסטים שהם גזענים, שובניסטים באמת, משפילים או לא למודי השפלות בעצמם שלמדו היטב ומיישמים את "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך".
אולי זה כי הסצינה עשתה לי טוב. הכירה לי אנשים. הכיר הלי עולם. הכירה לי סקס. הכירה לי צחוק. מחשבות חדשות. ובעיקר, ההוויה שלה, בתוך הלילה אל תוך הבוקר, לתוך מרתפי מועדונים אפלוליים יותר ויותר, מכוסה באנשים, והתחושה הממכרת של להיות קהל. התחושה הזו, של הטמעות בהכל.
של הפוגו הדפוק הזה, המכות הברוטאליות באמצע ההופעה, שהכל בא באהבה.
כמה פעמים ראיתי מטאליסטים מכים אחד את השני עד זוב דם, מחייכים אחד לשני, מתחבקים.
כן, אין יותר טוב מזה. אלימות מוסכמת. ומוסכמות כללית של אהבה תחת חסות כל הדברים השליליים בעולם.
רק את השטניסטים אני לא אבין. מה ההתחסדות הזו מאחורי בורות, מה.
אהח.
העיקר שיהיה לכולנו טוב.
אהבות נצח,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
