וקצת לא בא לי על אנשים.
קצת לא בא לי על הקולות שלהם.
קצת לא בא לי על אנשים.
קצת לא בא לי על מדורה,
קצת לא בא לי ע לאנשים.
קצת לא בא לי לאכול, כאילו, בא לי,
לא רציני.
לא, לא, הכל פנאן, הכל סבבה
רק עייפים נורא.
עייפים ממש נורא.
אבל הי.
העולם יפה. ויפה לי.
ואני אוהב אתכם.
בסופו של דבר כן הלכתי למדורה. של העומריסטים. מור הייתה קצת לא במצב טוב לפני תחילת הערב אז עודדתיהּ, וגם בהמשך הערב היא התחילה מיגרנות אז פניתי לנשק הסודי שלי בענייני המיגרנה - להצחיק אותה עד מוות עם השטויות שקורות לי.
הדרך הטובה ביותר שזה עבד לי היה כששמרתי אז, בסוכות, והייתי צהוב אחושרמוטה. זה היה טוב.
הרגע הגדול של המדורה היה לקראת הסוף. אני ושגיא, יושבים על שני כסאות מתקפלים, שותים את הוורמוט רוסו (רעיון שלי שהוחמאתי עליו, איזה כיף לפנק קצת אנשים), ומביטים באש המטורפת שהייתה מולנו (אני מקווה שלא הצתנו את היער בדרך).
ברקע היו הטראנסים החופרים (והמצויינים) של דניאל. ואז חשבנו עם שגיא- לא מתאים עכשיו איזה משהו רגוע, דרומי כזה, בלוזי כזה? ניל יאנג, אולי ג'פרסון אירפליין, או משהו בסגנון? צעקתי לורודי - "אין מצב שיש לך את Road Trippin' של רד-הוט או משהו דומה?" "לא, אין עליי.." "אולי איזה בוב דילן?" "יש את כל Desire." - ד י נ ג . ביקשתי ממנו להשים.
שם.
אני, שגיא, החברייא. בוב דילן ברקע. האש מחממת מולנו. ירח מלא ועצים.
לא הייתה לי בירה, אלא וורמוט-רוסו טוב. לא מתלונן. לא מתקרב להתלונן.
זה היה כ"כ טוב, חברים.
מה שכן, בקשר לשגיא - אני דואג לו מבחינה מוזיקלית. רציתי שאני והבחור, אחרי שנסיים את התקופות שלנו בצבא או מה נחזור לעשות יחד כמו שעשנו. בכל זאת הוא ה-טכנאי הקלטות הראשון שלי, הוא היחיד שמבין אותי מוזיקלית ככה..
ואתמול בכל זאת שאלתי אותו - "נכון שאנחנו נמשיך אחרי כל התקופות האלה, אחי?" - והפעם לא קיבלתי את הכן הוודאי שלו.
"אני לא יודע, אחי, אני לא יודע מה יהיה."
זה גרם לי כבר לדאוג.
אני הכי גאה בו בעולם על מה שהוא עושה בצבא, בכל זאת. מנסה לעבור את הגיבוש קשר"גים שזה זין לחלוטין אבל שווה, כשהוא יתחיל להיום בתפריסות קצת יותר מתקדמות של דברים קצת יותר מגניבים..
אבל אני דואג.
ובסופו של דבר היה טוב אתמול.
אפילו שלא השתמשו בסאוור שלי יותר מדי.
:)
:)
אבל בואו בכל זאת:P.
מאוהב הכי
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
