אחרי שהחזרתי את הקטנה קצת הביתה, שתרגיש יותר טוב, הבטתי בשמיים בוהקות קצת. זוהר בוקר. טללי בוקר הפסיקו לזהור כשהרחוב התחיל להכיר כפות רגליים מחדש. בוקר. האנשים עטורי הטלית (ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אוזר ישראל בגבורה) מהלכים ואני מחייך ושמח שיש אדם אחר שיתפלל הבוקר לשלומו, רווחתו ושלום העולם בדרך. אם רק יכוון כך. ואם רק יעשה כך.
אני לא זוכר מי סיפר לי על הפעם הראשונה שלו, בימים האחרונים. אני כן זוכר שבהבזק קטן, יחד עם האלבום הנהדר של אנסמבל הרנסנס המומלץ של קלמנט ז'קלין, פתאום הרגשתי מחוייב לרשום את החוויות הראשונות עם כל אישה שהשאירה חותם, ולו קטן, כסיפור קצר. לפחות איך זה קרה. לזכור את הטעמים, הריחות (אם הרגשתי), המראות, האור הדליל.
This ought to be entertaining, I presume.
אלדר
שלוש פעמים ראשונות.
פעם ראשונה - אני עולה לאוטובוס בתום יום של הפסקת חשמל, הכיסים של השלושת-רבעי עמוסים בארנק,מפתחות,פלאפון ענק ו..כן כן, ווקמן. כן, ווקמן עתיק על קסטות שמנגן את האלבום החביב עליי של גרין-דיי. יופי. אני עולה על 388 ומשתדל להגיע לערד. יותר מדי מחשבות. הרי רק דיברתי איתה עד כה באינטרנט, לא זכיתי לתמונה שלה, שמעתי ממנה לא מעט שעות בטלפון ועכשיו..עכשיו..
אני יורד בתחנה האחרונה. "זו התחנה המרכזית של ערד, נכון?" - לעזאזל, אני עוד לא בן 12. אני בן 11 ,אמנם סיימתי את כיתה ו', אבל..אבל..שתי בחורות. בלונדינית גבוהה. שחרחורת גבוהה. מחייכות. אני עם משקפי השמש. לא יודע לאן ללכת. מחפש, מחכה.
הולך בכיוון השני.
"אתה צרי?"
זה כל מה שהייתי צריך לשמוע.
כשהגענו לבית שלה יכלתי להביט בפנים המאופרות היטב, מטופחת, מחייכת.
בפעם הראשונה מישהי שנראית טוב (כך ראיתי) - רוצה אותי.
רוצה אותי.
פעם שנייה - בדיוק פעם לאחר מכן. היא באה אליי הביתה. ליד המקדולנדס אני ממתין ומחפש את תווי הפנים שלה בכל העוברים והשבים. עד שהיא מגיעה. חולצה של פוקימון , צמודה, מבליטה את החזה המפותח ואת קווי הגוף שעוד לא ידעתי ללמוד להכיר טוב כמו היום. לא ידעתי לנבא, ע"פ התזוזות, מי היא, מה היא. ע"פ העיניים, והרפרוף, את השקרים המטורפים שהיא הולכת להמציא ולשיר לי כמשוררת, כשדת ליל, כנימפה-לילית זדונית.
אני זוכר שזו הייתה הספה הישנה שזכרה אותנו מתיישבים, ולא יודעים מה עושים. רואים טלווזיה? לא, צריך ללכת לחדר, זה מה שחברים עושים.
עוד לא בן 12. עוד לא בן 12. עוד לא בן 12.
מצמם את התריסים. שעת צהריים קלה יורדת על באר-שבע. הדלת סגורה. אמא מח וץ לבית. אבא עוד לא חזר מהעבודה.
"החברה הכי טובה שלי אמרה שהיא תהרוג אותי אם אני אשתוק כמו דג ברגע הזה."
"אבל זה בדיוק מה שאת עושה," אני עונה. "אז צריך לעשות משהו."
אני כורך את היד סביבה , ומקריב את השפתיים.
בערך כמו לנגן בפעם הראשונה עם רגש.
פעם שלישית -
סופסוף בן 12. סופסוף בן 12. הלילה התקרב. אחרי שפגשתי אותה בדיוק אחרי שיעור הלחנה מוצלח היא מחייכת, והגשם יורד, ואני מרגיש כמו ילד קטן מול אישה שגבוהה ממני בראש-שניים.
"אמרנו שנעשה משהו מיוחד הלילה." - ואני מנסה להזכר, אך הלילה מטושטש. הרי ההורים לא רצו שנישן באותו חדר. אבל מי מקשיב להם. מי מקשיב להם. אני רוכן עליה, מחפש את הקונדום, אחרי לילה שלם של תענוגות אחרות.
המבטים, השיער, הקולות שלה.
ואולי זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה כחברה שלי.
שנה אח"כ היא כבר באה למקיף, אחרי שנפרדנו, והמשיכה לרדוף אחריי, לנסות להרוג אותי ומה לא.
המה חבל.
המה חבל.
פעה הבאה בפוסט הבא.
:)
אהבותועלם
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
