השפיל, צורה מס' 7?

לילה ושוב זה רק אני ו-Megin Runar של of the Wand and Moon. אני מרגיש את האפילה.

אני מתהדק. מהדק שמיכה דמיונית. שתוי, ולו במעט. דמעות עולות. אני מרגיש את זה שוב בא.

פלאשבקים.

פלאשבקים.

דקלה

זה היה במחנה קיץ. ראיתי אותה בפעולות הראשונות. כן, פעולות סטנדרטיות. איך שכולם מסתדרים במעגלים, ופתאום היא מחייכת אליי. גבוהה ממני, שוב. שחרחרה, פרסייה. קורה. קורה. ופתאום אני עוקב קצת אחריה, לא באמת עוקב. עוקב באופן מחמיא. ושולח לה פתקים חמודים. ובטעות אומר, כשאנחנו יושבים מתחת לעץ - "אני באמת אוהב אותך." - והיא באמת אותי. ומאותה שנייה אנחנו זוג וכולם כאילו שמחים בשבילנו.

אבל המחנה הזה היה גם טראומה בשבילי. ושוב שם הייתי כדמות החנון. היום אני עדיין רוצה לדקור חלק מהם. לדקור טוב. ולחייך. אני לא אוהב לשמור טינה. אבל ככה זה.

אז הפעם הראשונה.

אנחנו מתחת לעץ הקבוע שלנו ואני נותן את "מכסת המחמאות הקבועה שלי" (איך ירדו עליי על זה שם, שאני מביא לה ציטוטים משיר השירים. כלבות.) - ופתאום, לאט אט..

זה רק אני והיא.

מתנשקים.

לרגע היא נעצרת.

מתלהמת מהרגע.

כמה חודשים אח"כ, אחרי המחנה, שלא התראנו, זה כמובן נגמר.

והיום אני רואה את זה כעוד מערכת יחסים שבאמת -

"למי איכפת".

על רוני, מיכל, עינב, עדי, עינב, טל - אין לי מה לתאר.

יש.

אבל זה לא רומנטי.

החלק הבא.

יודפת

מורן

עלמה (אנסטסיה)

נופר

שירה

בר.

מספיקטוב.

אהבותעולם.

צרי.