(רחם נא עליי, אל)
הייתי לוחש תפילות מעוטרות זיו על כנפי תקווה כבר אז.
אני נזכר בימים האפלים של כיתה ה'-ו' והייתי כ"כ מקווה לישועה.
לא ידעתי שתוך 3-4-5 שנים המצב הולך להתהפך.
אני אהיה למעלה. אני אראה את הכוכבים.
ואמשיך לקוות אפילו לטוב יותר מזה. כי תמיד יש דברים לראות טוב יותר.
והנה, גווילי שמיים מלמטה, נופלים כחוטי שיער של נסיכה עלומה,
אפילו בחשיכת ליל אני מרגיש את דמעות שדי סביבי.
רחמים, רחמים עליונים, עליי כטל שחרית, טל ערבית וטל אשמורת שלישית.
ואין מאושר ממני ביקום הזה עתה.
מורן.
עשרות פוסטים מעלים את שמה באוב בבלוג הזה. עשרות האנשים שידעו שהייתי אני, בצלמי, הקטין שלה, במשך בערך שנה וחצי.
וכמה שנאה חשו אליי, וכמה סימפטיה, כמה אהבה, וסלידה, וכל רגש אפשרי על עצם זה שנשאתי בשם זה. אבל הייתי שם, אותו הקטין עם השיער הבלונדיני הארוך, והחברים שלו, מחבק אותה בהופעות כשהיא אומרת שלום לכל זקני העולם.
היא הייתה מה שאני הייתי לבר. מנטור ראשוני בעניינים כאלו ואחרים. גם ענייני האישות, והמערכת יחסים, וגם בדינים אחרים ובעניינים אחרים.
ובעיקרון, ידוע לי כמה שהיא הייתה מאוהבת בקיום שלי. הייתי בשבילה הכל. אח,בן-דוד,מאהב,חבר-הכי-טוב,הידידה-הטובה,זיון סתמי,מלאך,תינוק.
היא טיפלה בי והתייחסה אליי כאילו הייתי כל אלו.
הכל התחיל כשידידה אחרת שהוזכרה כאן כשפגשתי את יודפת, רוית, נתנה למורן את האיסיקיו שלי. מורן, כבר אז מנוסה ביקום הזה (לא נציין מספרים), רצתה קטין לחנך. לא הייתי בתול אז, וכבר הכרתי את פניה וגופה של אישה אחת, או שתיים, או אפילו יותר. אבל מורן הייתה דבר חדש.
מורן הייתה הבגירה השנייה בחיים שלי שהייתי איתה. היא הייתה בת 19 כשאני הייתי בערך בן 16, וגם זה בערך. והרווח הזה נשמר. כבערך שנה.
מורן באה אליי באותו ערב, לבושה כמטאליסטית עטורת איפור וחיוך. הלכנו ברגל כשאני משחק במחרוזת של מלי. דיברנו. קנינו אימפריאל זולה והגענו לחדר שלי. היא שמה המון להקות שלא הכרתי, ורק לאחר מכן באמת התאהבתי בהן. בעיקר אותו אלבום מדהים של קטטוניה - Viva la Emptiness - עד היום אלבום שאני שומע שוב ושוב.
למענה נשים את השיר שהיה שלה ושל אקס, ואחרי זה - שלה בשבילי.
The Way the light hits through..
אני זוכר את הטעם, את הריחות, את החשיכה המתוקה ואת החוסר שינה של הלילה הראשון יחד. בכמה גרסאות סיפרתי אותו לעצמי ולאחרים ולאחרות ולכל העולם. אותו לילה מדהים של מין אינסופי, וחיבור, ודיבורים, והכל..הכל.. למעט שינה.
ולמחרת היה טקס הזכרון לרבין.
מעט לא נעים. אבל כבר אז ידעתי מה זה להתעפץ.
קצת לא נעים בהחלט.
הקשר התקדם. היא רצתה להפסיק עם גברים אבל תמיד הייתי במעמד אחר. היא המשיכה, הכירה אותו ואותו, הייתה איתו ואיתו ואפילו היה דוגמן אחד שהיה לה ממש טוב איתו.
וכבר התחלנו להיות קבועים. לנסוע אליה בסופ"שים או סתם באיזה יום בשביל הכיף או שהיא אליי.
עד שקרו שני דברים.
א. השבת שמורן העבירה כאן הסתיימה באסון גדול כשאמא התחילה לעשות פוזות, לצעוק כמו מטורפת על זה שהיא זונה סוג ז' שמסריחה והיא גרוזינית (היא לא הייתה גרוזינית, למעשה, רק..בולגרית-רומנית, או יותר נכון, וויטנאמית), וניסתה להכריח אותי לאכול. שתי שניות מלהביא מכות לאמא ולסבול את ההשפלה. בסוף, ניצחתי בדרך עקיפה. פשוט המשכתי להיות עם מורן.
ב. היא התאהבה בי. אותה שיחת טלפון שהיא פשוט סיפרה לי שהיא באמת התאהבה בי. וכמה שאני הייתי דפוק בגיל 16, והייתי דפוק, ועודני דפוק, היא התאהבה בי.
קשות.
עוד מקרים הזויים אחרים:
א. יומולדת 16, ההופעה ב12.12, אני משתכר לחלוטין, היא סוחבת אותי לדירה של אחי הגדול ואני שואל אותה אם "אנחנו לא אמורים להזדיין?" מול אחי הגדול. מזל שמוש הוא האח הכי מגניב בעולם. השותפה שלו הייתה מטר מלהרוג אותי. איזה כיף שלא איכפת לי. לא שינה דבר, אמנם.
ב. השתכרות אחרת איתה. לשפוך לה וודקה על הפנים מפוזה כזו או אחרת. חה.
ג. כן, היה המון אלכוהול במערכת יחסים הזו.
ככה התוודעתי לחברים שלה, ליקום שלה, למשפחה שלה, לסרטים שלה, לעבר שלה, הכרתי את מורן כמו שהמון אנשים לא הכירו אותה והיא הכירה אותי כמו שאף אחד לא הספיק להכיר אותי. לפחות גופנית.
כן, אי אפשר להסתתר מזה. המערכת יחסים שלנו התבססה על כמויות סקס מטורפות, עד היום שוברות שיאים למרות כל שעברתי. אף אחת לא תהיה ולא הייתה..פסיכוטית, לחלוטין, כמו מורן.
עוגי.
עוגי שקנתה לי חולצות וחגורה הזוייה, עוגי שקנתה לי זוג ארנבים שנעלמו לאן שנעלמו, עוגי שהייתה שם בשבילי תמיד, שהגיעה וניחמה והייתה סקס כ"כ מדהים, עוגי שלימדה אותי על בני אדם והראתה לי דברים שלא ראיתי לפני זה, עוגי שנתנה לי את הבטחון הזה, ללכת לצידה ולדעת שעשרות הגברים שהיו ויהיו איתה הם לא אני, ועוגי שגרמה לזה שגברים ינעצו בי מבטי נאצה מטורפים כשאני הולך לצידה בהופעות, ברחוב, במקומות כאלו ואחרים. עוגי שאהבה אותי ונתנה לי יותר משמישהו אי פעם נתן לי, פיזית ומנטלית. השקעה מטורפת, הקרבה של חיים כמעט למען הגחמות העילגות שהיו ולא היו לי.
מי אני שזכיתי לזו, תמיד שאלתי, מי אני שזכיתי שמישהי ממעמדה תתאהב בי. עד היום אני שואל.
הכל התחיל להדרדר כשעברתי משברי התבגרות כאלו ואחרים, כשהתייחסתי אליה כמו זבל כי כבר הייתי אבוד עצות ויותר מזה - כמו תמיד, חיפשתי מישהי אינטלקטואלית שתהא לצידי, מישהי שתבין אותי ברמות שונות (ונספר בהמשך מי איבדתי, כמעט לחלוטין) מהנורמה ומורן לא סיפקה את זה. אבל ככה זה בני אדם, לא?
עד שפגשתי את נופר.
ואני זוכר תמיד את אותו ערב אחרון שצעדתי מהתחנה של מורן לבית שלה. ואני מסתכל בשמש השוקעת ושואל את השמיים אם זה מה שצריך להיות.
אז נפגשתי עם מורן ולרגע שכחתי מנופר.
ואז הבנתי שאני מתאהב.
ה תקשרתי.
ניסיתי לספר. גמגמתי.
"אל תתקשר בחיים, אל תחכה לי מתחת לבית, אל תתקשר ממספר שונה, אל תנסה אפילו. להתאות." וניתקה.
יום אח"כ היא התקשרה ממספר שהוא לא שלה. מצחיק.
בסופו של דבר כמעט ולא שמעתי ממנה מאז. כמה שיחות טלפון. אני יודע שעכשיו היא לא במקום כ"כ טוב.
שיחה אחרת, שיכורה, היא אומרת לי, כשאני לצד שירה, בזמנה -
"תודה, פשוט תודה בפניי - שלא היה לך , אף פעם, סקס עם כ"כ הרבה חיבור ואהבה כמו שהיה ביננו."
הודיתי. זה עד היום נכון.
אני מקווה שהכל יהיה בסדר, איפה שלא תהיי, עוגי.
*
היא הייתה לי מה שאני הייתי לבר.
אין לי ספק.
וזו הזרימה.
אהבות עולם,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
