| 6/2008
עוד עליהן - מסע אחורה - אנסטסיה.
לא באמת קראו לה כך - אנסטסיה. זה היה שם שהיא השתמשה בו. אותו שם של אותה נסיכה מיסתורית, האחרונה לשושלת הצאר, שנעלמה לה, ועד היום עשרות נשים טוענות לתארה.
אנסטסיה. לשם הזה יש מצלול שמכה בך כמו נקישות קרח קלות. קור. אבל רומנטיקה של קור.
ורק אני שונא את החורף בדרך כזו או אחרת.
אני לא זוכר בדיוק איך זה הלך, אני כן זוכר שזה היה ראובן ששאל אם בא לי לדבר איתה (רק באופן קצת יותר מלוכלך מזה).
ואז התחלנו לדבר.
"אני לא אוכל לנשק אותך או לעשות איתך דברים כאלו ואחרים, אתה יודע, " היא הייתה אומרת, "אתה לא רק שלי, ואני לא מוכנה לקבל את זה."
כן, לא הייתי של אף אחת. ובכל זאת, אותו יום היא נסעה לב"ש וחיכתה לי על המדרגות, מול הקניון. מצאתי אותה.
היה לה מבט מלא הלם. אולי כי הייתי נראה אז. קטין-פאטאל. שיער ארוך מתנוסס ופנים שמעמידות תמימות בתור עסק מרוויח.
והיא הייתה נראית כה צעירה. 22 כבר זה לא צעיר.
אבל היא נראתה כך. דקת גו, צחוק משעשע, חיוך.
עלמה. עלמה. אבל תמיד קראתי לה אנסטסיה. עד בעצם לא מזמן כך קראתי לה ולקח לי זמן לא לקרוא לה כך. אבל לרוב לא הייתי צריך לקרוא לה. היא הייתה שם. מסתתרת.
אני זוכר את אותו היום שהברזתי לה במעט מיום העצמאות ונפגשנו. אמרתי לה, מגיעה לי סטירה.
היא נתנה לי אחת.
ונישקה מהר.
נישקה מהר והביאה לי צילום של רעידות הלב שלה, שהסתירו מתנה. את הדיסקים של הויולה-דה-גמבה שכן-רציתי-לא-רציתי.
ועוד דיסק של איזו סונטה עתיקה ששכחתי שמה כרגע.
לעזאזל זה עשה לי כ"כ מדהים.
הדירה שלה. פסנתר מחוץ לכיוון, מיטה גדולה, ומזג אוויר תל אביבי, והיו כ"כ הרבה רגעים שלא רציתי לעזוב.
וכמובן, הרגע הזה, בין הפסגות ביקום שלי- רואים סרט שחור לבן של דאלי, כשברקע יש פרנק זאפה או מאהלר או באך מכוון-היטב או אפילו ג'טרו טאל מהפטיפון שלה. עירומים. ספרים של קישון בגרמנית ופסואה בעברית מפוזרים מתחת למזרן יחד עם שאריות הבגדים שלנו.
פסגה.
הוויתור על הפסגה הזו נעשה בעקביות, אבל באיטיות.
היא הרי, הייתה, סוג של התגלמות של מה שאני מחפש אפילו עכשיו - מישהי שתאתגר אותי אינטלקטואלית, מישהי שאוכל להגיד לה מילים מטופשות וגבוהות להחריד כמו "דודקפוניה!" או "קונספטואליות!" או אולי "המיזנטרופיה האובססיבית אבל המדהימה של פסואה!" והיא תבין אותי,תהנהן, כאילו אמרתי מילה בנאלית להחריד נוסח "רכבת" "איצטרובל" או אפילו "עד מתי".
היא הייתה סוג של ההתגלמות, של יופי מעין בתולי אך לא, מבט תמים אבל מתבונן, צחוק ממכר ושפתיים נהדרות.
הלילה הראשון. אנחנו שומעים את השיר על הארץ, ולאחריו את התשיעית של שוסטקוביץ'. הבאתי יין. החדר שלי, בתולי כ"כ, ולפתע היא לוגמת את כל הכוס ונושקת שלי.
ואני זוכר את שאר הפעמים, את ההתעלסויות האיטיות,ועכשיו כשאני חושב על זה, אני פשוט לא מבין איך היא יכלה לסבול את הילדותיות שהייתה בי אז ועדיין חלקית בי היום.
ועתה, כשאני יודע שיש אפשרות לפגוש בה שוב ומי יודע - אולי להשיב עטרה ליושנה, אני יודע דבר אחר.
פגעתי בה, בין אם רציתי או לא. השארתי בה חור שחור גדול בגלל שגם היא העיקה עליי ת קופה מסויימת, בסופו של דבר. אבל פגעתי, בלי שאפילו דמיינתי. כך זה כשיש הבדלי טירוף בין היקום שלך לשלה. ככה זה, הבנתי שעליי להתמודד עם זה . אבל אז, ידעתי, רציתי לחזור לדבר איתה כי ידעתי תמיד שאיבדתי משהו בה שלא היה.
לא הרבה דברים איבדתי בחיים האלה.
אחד מהם זו היא. השני, זה חלון ההזדמנויות שהיה לי אולי להכנס לפסטיבל הג'אז של ת"א לפני שנה בעזרתו של ניצן קרמר. עכשיו אין לי גם את המס' שלו. אם נשיג, זה יעזור. אבל התחושה אומרת שישנים דברים שעתידים לקרות בין אם ארצה או לא.
ועכשיו לכו תמצאו שוב סיפור כזה כמו שהיה ביני לבין אנסטסיה.
בעצם אני לא יודע אם אני ארצה עוד אחד.
במכתב שהיא כתבה היא ציוותה עליי לרוץ, למצוא, לחלום.
משהו כזה.
Agalloch ברקע. מאט ועליון, הצליל הזה, מאט ועליון (סול...סול...סול...מהדהד...) - ואני נזכר בה שוב נרדמת, לאור המנורה הצדדית שלי, והמיטה מכסה את גופתה הרזה, את צלליותיה הנרגעות, ואני חושב שאז היא הייתה מאושרת.
אני רק מקווה שהיא תמצא שוב אושר שכזה.
אני באושרי שלי. כמובן שאשמח שוב למישהי שאוכל לדבר איתה על נושאים כאלו ואחרים.
נראה.
נראה.
יום שישי האחרון ראיתי לזה תקווה כשאותה ידידה חמודה של גן התחילה איתי בשיחה קצרה על סינגל-מאלטים.
אבל התחושות מעורבבות מדי ולא אומרות לי לפעול.
כנראה שעליי להשקיט בנוגע אליה.
מתי שדברים יצטרכו לקרות,
הם יקרו.
כך גם הפעם.
אהבת נצח,
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
