| 6/2008
סיכום שנייה אחת - תאווה תמידית
תמיד כשאני חוזר לבית ריק, מתפילות שישי, אני מתמלא ריקנות כלשהי.
זו לא ריקנות אמיתית. זה שקר קטן. שקר קטן שמחפה על אמת (אמנם רגעית כפי הנראה) - שחופנת בטובה - הרצון האימתני שלי להתבודד, ולהשקיע בהרס העצמי שלי מחד, ומגיסא, באילתורים רפיטיטיביים.
אני חושב שזו מנת חלקי באובססיה קטנה. כך אני מבטא שאני עדיין מתבגר, כך אני מבטא שעדיין קשה לי מדי פעם, כך אני מוודא, שלמרות אינספור הדברים שאני חלק מהם - אני עדיין קצת, קצת, שביר.
שני לילות מטורפים ויום אחד שכלל חזרות עם ההרכב של המוזיקה האירית (כלומר, אני ונור), הקלטת הסינגל עם הלהקה (כשנסגור על שם, נסגור על דיסק, נסגור על מייספייס, כולכם תדעו ותוכלו להנות), ולאחר מכן הברזה אימתנית שנתנה לי התלמידת בתמצווה החדשה שלי. יותר נכון, אמא שלה. כוסאמק. לא נורא. כסף אני אראה מזה. סתם בזבזתי זמן וחבל.
לפחות שילה באה, עם חברה שלה (שמשום מה ראיתי בכל חור, כולל בפלוגות, כן כן) לתפילה, אז היה לי כיף מאד.
מלבד התפילה עצמה.
אז יום שהתחיל מוקדם (9 לערך ) ואני מוצא את עצמי עכשיו נרגע.
ואולי עכשיו יש אופציות בלילה.
אבל אני מעדיף להתבודד עם הרעל הזה. אלוהים, אני אלכוהוליסט לפעמים, שזה היה מחליא אותי אם לא הייתי שותה פעם ב, ואם לא הייתי פיכח מאז בסביבות החצי שנה (!) במסיבה של גל ששתיתי כמו בהמה מטופשת.
אבל הי, זו רק תחושה, זה רק שקר שמנסים להעביר לי - אתה אלכוהוליסט. איך אני אלכוהוליסט? כי אני מרזה?
אני מרזה כי אני לא רעב. ואולי זו הבעיה.
איך אני אלכוהוליסט? כי עכשיו, במקום בני אדם, אני מעדיף את הסירה? לא, זה לא בגלל טעמו המשכר של היין, זה בגלל שאני לפעמים, ובזמן האחרון לרוב, לא סובל את ההתעסקות הזו בבני אדם. מוציא לי חשק מהיקום. יותר מדי צביעות, יותר מדי זיון שכ ל, פחות מדי משהו שאני מקבל, והרבה כסף שיוצא החוצה. כסף, זמן, משאבים אנרגטיים אחרים ולא באמת בא לי.
עובדה, אתמול. להגיע לעומר. איך בדיוק? כשכולם ל איכולים להסיע, וזה לגיטימי! אני רק מקווה שמור והחברייא מעומר לא התעצבנו על הלגיטימיות של אנשים אחרים.
סירה. סיראון. גליל.
בוקבק בשנים האחרונות. בוקה לפנים. אין עפציות בשיט.
אני מתעפץ פה. חה חה חה. חה חה חה. בדיחת צבא.
ראיתי סופסוף את שתי אצבעות לצידון. סרט דפוק. והמצחיק? לא המון השתנה מאז 1982.
26 שנים עברו מאז שלחמנו עם הגלילים בבוץ הלבנוני, והתמונות, הדיבורים, הזרימה של הכל -וכמובן, הסלנג הצהל"י, הנהלים והכל - כמעט אותו דבר.
רק שעכשיו האנשים האלה שהיו בגילי קצת בני 45. אבל בסדר. גם זה משהו.
ברגעים כאלה בא לי לטבוע בתוך השיכר הזה.
פרנו - סביבות ה70 oz - ועכשיו כוסית יין.
אני לא מסטול, אני לא שיכור, אני רחוק מזה. אבל אלוהים, התחושה הזו, התחושה הזו של ההתכנסות. ההתכנסות, ההתכנסות.
רק סקס ואלכוהול, כתיבה אובססיבית ועשייה אובססיבית לא פחות.
עזבו אותי ממערכות יחסים, צבא, בני אדם. תנו לי לעשו ת, לכתוב, להתפרסם, לפרסם, לעזור, להחיות, למות בדרך קצת.
אולי אני פשוט אלך לישון אחרי יומיים.
והתאווה התמידית הזו,
להשתכר מהכל - לכל מכל.
כתבתי כ"כ הרבה על אחשוורוש, אני שם לב, ואני מזדהה איתו - הרי - מלך העולם שיכור. מלך העולם שיכור ואידיוט ואפס מאופס בראי העולם.
ובתוך תוכו הוא הליצן העצוב, בתוך תוכו הוא השיכור הדפוק, בתוך תוכו הוא סתם אדם שאין לו כבר כח למציאות, אז הוא טובע באלכוהול כי זה כ"כ טוב.
אבא הוציא לא מזמן מדרשים על כמה שלמרות שהם בזויים, השיכורים במדרש מרגישים כ"כ טוב עם עצמם.
http://israblog.co.il/278401
ואחרי הלילה ואחרי המדרשים האלה, אני חושב שרציתי להיות ברמן כדי להזהיר את הלקוחות שלי שלא יגיעו למצב שלי.
או בעצם לסחוב אותם לאותו הבור שאני הגעתי אליו, כי הם בחרו, ונתנו לי עוד כסף על זה.
מה שאומר, אני כנראה מקדם את הטמטום העולמי.
בדיוק כמו שגרמתי לכמה וכמה נשים לבגוד בחבריהן הבוגדניים/אידיוטים, בדיוק כמו שהייתי חלק משריפות גשרים (כשם שהייתי חלק ביצירת קשרים ובהצלת נשמות אחרות בדרך זו או אחרת).
כן, זו המשמעות האמיתית של המלאכות.
להפוך את התאוות הכי מלוכלכות שלך, את האידיוטיות, את החוסר שליטה שלך בעצמך - ל ת כ ל י ת.
או שאני משלה את עצמי. אבל למי איכפת.
סופו של הכל ועיקר הכל טוב.
ואם לא, אשמח שברק ייפול מהשמיים.
בינתיים, אני צריך להתעמק שוב בספר על בודהא.
רק כשאני פחות עייף.
אני כ"כ רוצה שוב להיות מושרא מאותו האור הזה ול אלהתעסק בזוטות המטאופריות האלה של אלכוהול,סקס,והרס-עצמי-מתוך-התשה-עם-תכלית.
ואוו, הראייה מטושטשת חזק.
אלוהים, לכתוב פוסט תחת מעטה עייפות יפיפיה ומעט אלכוהול שיודע בדיוק איפה לגעת.
ואני כ"כ מאוהב בתחושה הזו. Better than sex. כלומר, תלוי איזה סקס, אבל היו לא מעט פעמים בהיסטוריה, שאני יכול להודות, שאכן, התחושה הזו - ואפילו התחושה שמקבלים מוודקה ממש זולה, אבל ממש ממש זולה - יותר טובה מחלק מהמקרים המצערים הללו.
אני נזכר לאחרונה יותר ויותר בפעם הזו עם אירה וכד'. אולי בגלל שפגשתי את ורודי (ואת וואיף) (ואת מה שמה מהמקיף) על אותו האוטובוס, וכדי לעודדו בזכות התאונה שעבר - הזכרתי לו - כן כן, שכבתי איתה. איזה איש מזעזע אני.
באמת איש מזעזע אני.
הולי שיט. זה כמו הרגעים האלה שהרוצח בסרט מסתכל על הידיים המדממות שלו ולא יודע מה להגיד או לעשות.
אני איש מזעזע.
אין לי סטנדרטים, ואני חלאת אדם שמונעת, לפחות 20% מהזמן שלו, ע"י התשוקות הבנאליות שלו.
שאר הזמן, אני תקוע בתסביכים הזויים, אגומניאקיות-הפכפכה, והקשבה לקולות שלא שם.
אה כן. וביום יום, טבלאות אקסל והתעצבנות על כל איוש הסגל של חי"ר.
נדמה לי שהן הגורם לכל זה. הן לא, אבל זה כיף להאשים. קדימה, יקיריי! נאשים יחדיו את טבלאות האקסל! מוות לטבלאות האקסל! מוות לטבלאות האקסל!
ואז לא יהיה יותר אקסל. או אקסס. או בימס. או מה. או מי.
אלוהים ,העייפות הזו, למה אני לא הולך לישון, למה אני ממשיך לצעוק על הבלוג הזה?! מה הוא עשה לי? מה שאנדור (שם הבלוג) עשה לי שהוא צריך לספוג את כל הזבל הזה?
בעצם הוא כולה אלגוריתם מתוחכם. מגיע לו. מגיע לו שיסבול את הזבל שלי, את השטויות שלי, את הבנאליות הילדותית והאעלק-אמן-סובל-ומתייסר, כאילו שיש לי על מה להתלונן! רק היום המשכתי להקליט דיסק, קלטתי שהיתרה שלי בבנק לא רעה בכלל ושבעצם, לא חסרה לי אפילו תכלית - וכמו שסיפרתי לידידה לא מזמן - את עצמי מצאתי ממזמן, אז אין טעם לחפש את עצמי אפילו.
אז מה חסר לעזאזל, מה חסר?!
לישון, אומר הגוף, לישון, אומרת הנפש, לישון. סה"כ תלך לישון ותתחיל להעיף ממך את התסביך שאמא שלך הורישה שלך כ"כ חזק - שאתה אפס בגלל מעשים קטנים כ"כ וחסרי חשיבות כ"כ, שאתה אפס בגלל שאתה עוד לא זכית בפרס נובל מינימום, או יותר נכון, שאתה אפס כי אתה לא הורדת את עצמך למקומות שהיא הורידה את עצמם להם.
לא רוצה להדחיק את זה, בעצם. רוצה להמשיך ולהלחם ביקום הזה, עם התירוץ של התסביך הזה. זה התסביך שלי, בסופו של דבר, האחריות עליי ולא עליה. האחריות עליי, עליי, עליי. זה שהיא קראה לי אפס, זה אני שאבחר אם להתייחס או לא, בדיוק כמו שאני לא מתייחס לביקורות של לא-מוזיקאים למוזיקה שלי, לביקורות של לא-קוראים/כותבים לשירה שלי, וכד' וכד' וכד'.
מטושטש כ"כ.
זה לא שאני שונא אנשים. למה אני ממשיך להגיד את המונח הזה?
אני לא שונא בני אדם. אני אפילו לא סולד מהם כ"כ, לעזאזל.
למה אני ממשיך לחשוב על שנאה?
אני פשוט לפעמים מעדיף קצת שקט.
קצת שקט.
ההמולה הרותחת הזו שהייתה בבוקר בקק"ל, במדרחוב, כשפגשתי את נור - אף אחד לא עשה לי רע. אבל סתם רציתי קצת שקט.
קצת שקט.
אני חושב שאני אלך להתעלף לי בשקט במיטה.
אין לי על מה להתלונן ולשחק אותה יותר, אמן-מסוייר-בשנקל-או-מה. אעלק-אלכוהוליסט, אעלק-מזינטרופ, אעלק-חולה נפש.
כיף להיות בריא.
כיף שיש בלוג ואף אחד לא צריך לשמוע אותי במציאות מזיין את השכל, על כ"כ הרבה שטויות, כ"כ הרבה.
יותר כיף לדבר על דברים יפים יותר. יותר כיף להזכיר שיש דברים יפים יותר. יותר כיף ל ע ש ו ת דברים יפים וחשובים ונאורים ומצויינים יותר מאשר לבזבז זמן בלהתלונן. אבל עכשיו, ברגע זה, אל מול הכוס ואל מול האוויר, ואל מול חום הליל, ואל מול הטלפון שעומד דומם (ואולי אנשים פשוט החליטו להניח לי הערב, מצד אחד מרגיש בודד, מצד שני מרגיש חופשי כ"כ), כ"כ כיף לזיין לכם את השכל.
ואולי לא תגיבו או תמנעו מלקרוא.
וזה בסדר.
זה ממש בסדר.
זה בסדר,חנולמן(בדיחת שכבה).
זה ממש בסדר.
אהבות עולם
צרי
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
