| 6/2008
המשך הפסיכותרפיה-אעלק - נופר.
בנוגע למי שעד היום זוכה לכינוי "אקסיתוש", שנתיים (ויותר) אחרי שהיינו יחד במערכת יחסים ספק מאזוכיזם נסיוני - ישנו סיפור מעט מעניין מאחורה.
כאחד שגאה להיות בוגר הקונסרבטוריון המגניב-לאללה של ב"ש, כשאתה שם מספיק שנים (מכיתה ב'-יב',כל שנה, כל שבוע לפחות פעמיים אם לא יותר, ובשנים האחרונות של הלימודים, עד השעות הקטנות) - אתה מכיר שם בערך את כולם. בטח ובטח את האנשים בשכבת גיל שלך. אמנם המצער הוא שאנחנו היינו השכבה האחרונה בערך שהיינו ממש מגובשים כבוגרי קונסי, כאנשים שמופיעים אחד לשני ברסיטלים, שמגיעים לקונצרטים הקטנים, עוזרים בתאוריה, מעודדים אחד את השני אחרי קונצרטים גרועים בחדר האחורי.
ודווקא את נופר לא הכרתי. נופר כמוני, הייתה שם לפחות עשור. חלילנית. אני פסנתרן. היא בכלל הכירה את דניאל לפניי , ודניאל הכיר לי אותה באחד הקונצרטים. ישבנו. ניתחנו יחד , כמו מוזיקאים טובים. כימיה קטנה, החלפת מספרים סימפטית. אני הייתי בשיא תקופת השרמוטיות (כולל הקטע המפורסם שכתבתי עליו כבר ממזמן עם הדוסית, שאגב, התארסה) - היא הייתה חברה של עמרי מזור, בחור שכבה מעליי שדאז היה אחד הטיפוסים שפחות חיבבתי. כמובן שגם זה הסתעף והסתבך.
הבעיה עם נופר זה שהתחלנו לדבר. ולדבר. ולדבר. עד ערב גורלי אחד שפשוט..
הייתה לי את אחת השיחות הכי טובות בעולם. (היחידה שהצליחה להתעלות על זה, ממשיכה לדבר איתי למעשה כבר שבוע ברצף, כל יום, כמעט כל היום) - מתחילת הערב עד הבוקר. כמעט 10 שעות. זה היה מדהים. כל נושא, זרימה חלקה..
היה לי לחץ בלב. הוא דפק בטירוף, סחרחורות, וכל דבר אפשרי. אלוהים ישמור, אמר צרי השרמוטה לעצמו, אני מתאהב באמת.
את אותו הבוקר שרפתי בתחנה הרחוקה של 31, לקחתי אותו סתם, וכתבתי. כתבתי. כתבתי. עליה קצת, בעיקר שירה בלי קשר. כתבתי. דיברתי איתה. כמה ימים אחרי זה היא כבר באה אליי. בהפסקה עם עמרי. אור עמום. מתחבקים. משהו ברקע מרגיע.
הנשיקה לא מאחרת לבוא.
ומשם כבר זה ברור.
*
אבל נופר היא לא דפוקה בשכל. ונופר לא מכורה למוזיקה הדפוקה שאני מכור אליה. ונופר הייתה בתולה מהגפיים מטה, ונופר הייתה רחוקה. ונופר ואני לא היינו מנוסים במערכות יחסים. ואני הייתי אידיוט, והיא גם. ואני הייתי מאוהב.
והיא לא.
אז היא הייתה מאוהבת בדניאל בסוף. וכשידעתי על זה בתת מודע, הגבתי בעקיפין-עקיפין, אחרי ערב שהיא פשוט התייחסה אליי כאל גופה קפואה והתחבקה איתו - החברה של דניאל רצה להתחבק איתי.
כמובן שכל זה נבע ליותר מזה.
ודברים שהיום אם הייתי מתחרט, אז הייתי מתחרט. אבל אני לא. למדתי יותר מדי מהחוויה הזו. למדתי הרבה יותר מדי מהחוויה הזו.
אז נכון, על רוב הריבים גישרנו. יציאות רומנטיות קטנות ובעיקר כיף. ונכון, אחרי שלושה חודשים וטקס קטן שעשיתי לה (הכנסתי אותה לבית כשהדרך רוצפה בעלי כותרת, היא נכנסה לחדר מלא נרות ורקוויאם, כשכל השירי זעם שלי על ההתנהגות שלה היו על הרצפה והייתי לבוש טלית. לימדתי אותה להתעטף. נתתי לה לקרוא. שרפתי את כולם. ומשם..) -
שכבנו.
ומשם, היה את אותו הסופ"ש, שהייתי כ"כ חולה - חום גבוה בלי קשר, וירוס שסתם התעלל בי. וכשהייתי צריך אותה הכי הרבה - היא פשוט הלכה לרקוד עם דניאל. באה אליי למחרת. בדיוק ב"שנייה אחרי".
כשהבראתי היא באה אליי, בכתה, ונפרדה ממני.
כמה ימים אחרי זה כבר חזרתי To my old self. אותה לילית קדושה כיסתה אותי בכסות הרקמה האפלה מדהימה שלה, ושוב הראתה לי את הדרך. ושוב ראיתי את האור. והייתי שרמוטה מאושרת והחיים היו (ועודם) יפים.
עד אשר.
*
וחלק אחרון, סודי -
כשהייתי כבר עם שירה הייתה מסיבה ששנינו היינו די שיכורים. היא נכנסה לישון באחד החדרים. נכנסתי כדי לבדוק שהכל בסדר. ובלי ששמנו לב, התחלנו להתנשק. בטירוף. שיכורים אמנם.
"אתה יודע, הייתי די כלבה אליך."
באותו הרגע, השלמתי את המעגל והכל חזר לתקנו.
כמובן שכולנו יודעים על החטאים שלנו.
כולנו יודעים כמה זונות היינו אחד לשנייה. אין תחרות מי היה יותר גרוע. זו הייתה פשוט מערכת יחסים שנידונה להיות דפוקה. איך מישהי נורמלית ומתוקה כ"כ יכולה להיות עם פסיכי-שרמוטה-לשעבר, עם נסיון חיים הזוי והתאהבות פתע - כשלא חשוב מה - אין מה לעשות. בסופו של דבר היא לא הייתה מאוהבת.
אז היום אני עדיין שם בשבילה. וכשהיא לא הרגישה רע הייתי זה ששם בשבילה בטלפון, וזה שחיבק אותה ליד המדורה וניגב לה את הדמעות.
מה שכן, וזה בטוח - הכימיה שלנו במוזיקה היא בת של זונה. היצירה שניגנו לרסיטל (אותה הקדשתי לה, ברסיטל) - שלי - הלכה מצויין.
כנראה אנחנו נפגשים בשבוע הקרוב למען אילתורים איריים. צריך באמת לעבוד איתה על זה.
אולי זה מה שכיף בעניין הזה של חברויות קונסרבטוריון - אין מצב בחיים שאני אשנא מישהו משם. כי ברגע שהכלי נגינה יוצא, כמה שהייתם טיפשים - מוזיקה תמיד מעל זה.
אהבות נצח,
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
