ארוחות מלכים. היא בישלה. גאד, את מדהימה בזה. כ"כ.
קצת יין, למרות שהיא לא שותה עכשיו. יודעים מה? לגיטימי.
סופסוף להגיע למישהי שמבינה קצת.
סופסוף מישהי שאני צריך לשאול שאלות.
להרגיש מאותגר.
להרגיש אחרת.
לא לחזור על מנטרות. לדעת שאותה אני לא אצטרך שוב רק להציל, לחנך, ללמד - או להפך - להפוך להיות עוד סמרטוט מזויין. עוד מכור לשקרים. עוד מכור לאותן התעלמויות, שכחונות, להביט במראה ולשאול - מאי נפקא מינא? - פעם אחר פעם.
(אז נכון. לא הכי קל תמיד. לא נפרט כאן. בשביל זה את תקבלי את המכתב שלך. ואת המכתב טיסה.)
אז אחרי כ"כ הרבה רמיזות גם לזה זה מגיע.
מתקלחת עכשיו. נרגעת. אני יודע שהיה לא קל בימים האחרונים.
גם לי לא. גם לי לא בכלל.
והשבועיים האלה, מהירים כ"כ, חזקים כ"כ, מהדהדים. אני עדיין לא מאמין שזה רק שבועיים.
אני לא מאמין בכלל שכל זה קרה. לי. לך. לנו.
לנו.
לא מאמין שתוך כלום זמן, תוך מצמוץ, אחרי הופעה מזעזעת אני פתאום פוגש מישהי שתוך 5 דקות ופחות מצליחה לעקוץ אותי, לזרום איתי לשיחה על סינגל מאלטים ופשוט להיות הכי מקסימה שביקום.
ותוך שיחה של יומיים, הלב מתחיל לפרפר.
אני לא יודע אילו רגשות אלו.
לא פחדתי להודות בזה. אבל רציתי לתת לעולם להתרגל קצת. חודש אחרי מערכת יחסים כבדה, בכל זאת - להודות שוב בזה שיש מישהי חדשה בתודעה שלי, בלב שלי, במחשבות שלי, בחלומות שלי?
והי, שנינו, עם האגו הפסיכי שלנו, נתגבר כבר על הכל, ננצח את מי שצריך. דירה ביפו, 2 וחצי חדרים, עוד מעט.
ויהיה לנו הכי טוב שבעולם. את תתרגלי אליי, אני אתרגל ואזכור בע"פ את הדברים הקטנים של שנינו. נתחיל למצוא רעיונות חדשים. כיוונים חדשים. נלמד לרשיון כבר. נעוף מהצבא. נעבוד. נמשיך להגשים את החלומות.
הי, דני קריין כלום מול צרי ומול עדי.
(וכשאת תנסי להשתלט על העולם - ולא תצליחי, כי אני אקדים אותך - מתוך לא אקט של חסד, ולא אקט של רחמים - אלא נטו, מתוך אקט רצוני- אנחנו נכבוש אותו יחד.)
כולם כלום מול עדי וצרי.
ככה זה כשחצי מהחיים שלנו הלכו על עניינים כאלו ואחרים שגובלים בהתקף לב.
תודה על הכל. (גם אם לא שתית את היין, גם אם קצת התרחקת, גם אם הכל.)
אני פה. והכי טוב לי שבעולם.
ואני אוהב אותך.
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
