"זהו הייאוש ולי הוא אדון" נכתב באחד השירים שלי, שכתבתי את האמת לא מזמן, אחרי הקב"ן.
זה היה שיר תוכחה כלפיו.
אני אעלה אותו לבלוג שירה בקרוב.
(רעש לבן)
*
שעת בוקר במשרד. "יופי ששלחת את הסיכום על מוד"ש, צרי, עכשיו, תחזור אליי בבקשה בנוגע למצגת של חי"ר...אצל ויטלי...כן. כן. יופי. ביי."
"למה חזרת אליי רק עכשיו?! אמרתי לך לחזור אליי קודם! שמתי אותך בראש סדר העדיפויות שלי, וזה מה שאתה מתייחס אל זה? אז מה אם היו לך טלפונים קודם! היית צריך לשאול אותי מה יותר חשוב! עכשיו אתה תחכה לי. שלום."
*
שעת צהריים.
היא לא עונה. אני שולח מסרון (פלצן גם עכשיו), היא עונה בפשטות - "לא".
עסוקה.
*
17:15. אני על המחברת. מתחיל לכתוב שוב מהי התחושה הזו. רק הפעם זה מדרדר. זה לא סתם מכתב לעצמי. זה לא עוד "למה צרי צריך לעזוב את מז"י לפחות אם לא את המסגרת הצבאית", זה..הופך להיות קצת מפחיד..אני מתחיל לכתוב מילים בגדול..הכתב מתרחב.
לא קרה לי עדיין בשיר. אפ ילו לא כשהתמודדתי עם..עם..
אני לא אפרט כאן, במטוטא.
בלי שאני שם לב ובלי סיבה אני מתחיל לשחק עם הסכין יפנית שבמשרד.
משחק, משחק, כמו אז, פעם, לפני כמה שבועות, ששיחקתי בסביבות 19:20 עם הציפורניים שלי והסכין. עם הציפורניים שרטתי את עצמי והשארתי סימנים קטנים ובלתי נראים. עם הסכין רק שיחקתי. חשבתי שזה היה סתם, עצבים, לחץ, אתם ידועים.
הפעם לא.
"למה היא עושה לי את זה?" (אני מתקרב לקצין) "למה היא משאירה אותי פה, סתם, סתם בשביל הסיכום הזה, סתם?" (משסף, משסף, משסף, משסף)
"על מה אתה מדבר..צרי..באמת..גם אני חושב שהיא משאירה אותנו סתם," הוא בוהה במחשב, "אבל אתה יודע..צרי..מה..מה אתה עושה? אתה משוגע?!"
הוא קם ותופס אותי. "ה..השתגעת..".
אני זורק את הסכין.
מה לעזאזל עשיתי.
הפז"ם שלי בישראבלוג הוא לא מועט, ובמשך הזמן העברתי את תגובותיי, מסריי ורשמיי בלא מעט בלוגים, לא מעט שזוכרים את שמי ולא מעט שיודעים מי אני, פנים מול פנים או ניקניים אל ניקניים, ולא מעט בחורות ובחורים שנמלטו אל הבור האפל (והאווילי, במקום מסויים) - של פגיעה עצמית.
שנים, שנים שהשוותי אותה לסמים, לאנורקסיה, לשאר הרעות החולות שפוקדות אותנו, לעוד בעיות כלשהן - לגיטימיות או לא - שצריך להתמודד איתן בלי פחד. בעיות שמעידות על בעיות גדולות יותר, מושרשות יותר (ובמקרים מסויימים גם פשוט פוזה, קורה) - שאיתן צריך להתעמת בקפידה ובכלים הנכונים, הבריאים, בדרכים כאלו שיעזרו וינתבו את האנרגיות הרעות למקומות טובים ולא להרס עצמי.
אני מצטער, כולם. אני מצטער כי זה לא אני.
אני מצטער כי הרבה ממכם ראו בי את אותו ההוא שלא יעשה זאת לעולם.
לא עשיתי זאת לעולם.
ונשברתי.
באמת, באמת, סליחה.
אני עדיין פה.
ואני עדיין צרי.
"בנים אתם לה' אלהיכם, לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" - דברים, פרק יד', פס' א'.
מורה לברמצווה שכמוני מכיר את הפסוק יותר מבע"פ, במיוחד אחרי כמות הפעמים שקראתי אותו בתורה, בשבת בבוקר בעצמי.
ותמיד תהיתי כמה יפה היהדות שאוסרת על מנהגי אקסטזה שמביאים אותך לשכחון עצמי ומשם לפגיעה עצמית.
הרעיון כאן הוא לא רק שביצעתי חטא. זה עוד מילא, במיוחד כשאנחנו בתקופת בין המצרים ואוטוטו תקופת הסליחות וכסה ועשור ומה לא. לא שאני מזלזל בעוצמתו של חטא, אבל כמו רבים לפניי ורבים אחריי אני יודע טוב מאד, שכמו שניסח את זה יפה פנחס שדה - חטא הוא הפתח לקדושה, חטא הוא הפתח להארה. כמובן שזה נתון לפירושים.
אבל מילא עניין החטא.
העניין הוא המעשה עצמו שאפילו אז, כשכתבו את ספר דברים, התריעו בפני זה. כמו שאז, זה היה חלק מפולחן קדמוני. הן הקרחה והן ההתגודדות (יחד עם משכב זכר ובהמה, כנראה גם בישול גדי בחלב אמו ומספר מצוות אחרות לא מבוטלות) היו מנהגים כנעניים בולטים, שמטרת המצווה במקורה, באספקט ההיסטורי, היא למעשה להכרית מהעם מנהגים זרים - ויתרה מזו - בעלי אופי אפל (אין בכוונתי להגיד שמשכב זכר הוא מנהג אפל, למרות שלפי עדויות ארכיאולוגיות, זה נעשה לא באופן בריא. ובעצם, הי, משכב זכר לא מוגן הוא מעשה אפל!)
ההתגודדות הינה מעשה שאם הוא לא אפל, לכל היותר, הוא לא חיובי כלל.
ועכשיו, מתמודדים.
השעה עכשיו 10:49, אגב.
אוטוטו דניאל, הנהג של הענף, מגיע לכאן, ואוספים אותי לבסיס ומשם למרפאת ברה"ן לתה"ש.
הבנתם בעצמכם מה קרה.
*
אהבותעולם
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
