| 8/2008
פרידה מצה"ל - I - ודים.
את פוסטי הפרידה שלי מהמערכת החלטתי להתחיל היום. היום בו סיימתי טופס טיולים יוצא עליו היה רשום בגדול, בכתב פאקצתי למהדרין (דמהדרין) - "שחרור!". כן. אני, הצעיר, עוד לא רב"ט (למרות שכבר חצי שנה הייתי אמור להיות) - יוצא מצה"ל. בכבוד גדול? בראש מורם? יודעים מה? כן.
מי שבאמת רוצה מוזמן לקרוא בבלוג בכל החצי שנה האחרונה, בערך, אם לא בשנה וחצי האחרונות פה - החל ממרץ 07' - כדי ללמוד מדוע אני גאה בסופו של דבר בתוצאה (אך לא במעשה).
ועכשיו לעיקר.
ודים.
ודיק, אני אפנה אליך, למרות שרוב הסיכויים שלא תקרא זאת לעולם. או לפחות מתישהו, בזמן הרחוק. כרגע אתה בפולין, קומבנת באופן לגאלי לחלוטין לאחת המשלחות האחרונות אם בכלל שיוצאות השנה אחרי שכולן בוטלו בפקודת הרמ"ט (עוד זוכר מה זה). לא הספקתי להביא לך את הספרים של פרימו לוי. אני יודע שרצית. אתה תקבל אותם, כי כשיהיה לי כסף אני אזמין ואקנה לך אותם. כי מגיע לך. מגיע לך ויותר מזה.
אחד הרגעים הראשונים שהבנתי שאני שייך למדור תומכ"ל (לפני חצי שנה), היו כשפגשתי את אורית. כולנו זוכרים את אורית, המפקדת הקודמת-קודמת, חפש"נית שמנמנה וצעקנית. הייתי בין האחרונים ששמע אותה אי פעם צועקת את השם שלך, ועוד היית במדי הסגן שלך. ירוק, חביב. פרצוף טוב. סגן. מחייך.
אחד המשפטים הראשונים ששאלתי אותך, בערך יום-יומיים אחרי שהצטרפתי למשרד היה - "אז, זה מה שאנחנו? ברגים במערכת?" ואתה ענית, בלי פחד ובלי ציניות - "כן, לחלוטין. אני מאמין שכך כולנו."
בעצם מאז הבנתי שאתה אולי היחיד שם שתדבר איתי אמת. היחיד שתבוא ותהיה כן איתי.
אני לא אשכח שום דבר ממי שהיית מהסיבה הפשוטה שכל מי שהיית הוא כל מי שקצין ואדם צריך להיות. ויותר מזה. היית מקצוען ברמות שעכשיו צריכים שני מחליפים ברמתך כדי שיעשו את התפקיד שלך. כשהייתי חולה, אתה היחיד שבאת אל עינת בזמנה ואמרת לה לתת לי ללכת הביתה כי אני לא במצב. היית היחיד שכעשיתי טעויות הגיב בלחישה משהו בסגנון - "היית צריך לעשות את זה לאט יותר. לא נורא." ותיקנת. צחקת איתי ועם אריאל על יבגני או עם יבגני, על הכל. צחקת איתנו, בעיקר. צחקת, ולימדת - ואמרת דברים נכונים, וזרמת איתנו על דיונים על בערך הכל. מוזיקה,נשים,ספרות,היסטוריה,פוליטיקה,כלכלה. במשך כל השהות שלי במדור, ואחריה. היית שם בשבילי באמת. כשהתחלתי להשבר אתה היחיד שנתת לי תקווה ואמרת שזה יעבור מהר. ידעת שאני סובל - הצעת לי לצאת לקצינים סתם כדי לחסל בערך חצי שנה מהשירות שלי, כי ידעת שזה עוסק בזבל. היית הכי בעדי ורשמת עליי את החוו"דים הכי נכונים שיש. למען ה', אחת השבתות היותר טובות שהעברתי השנה האחרונה היו בבסיס, כשאתה היית המפקד תורן. בזכותך.
רציתי להגיד לך את זה היום מול הפרצוף. בעיני תמיד תשאר המפקד האמיתי שהיה לי. לא עינת או אורית, לא ויט' או דניאלה.
אתה. אתה היחיד שהייתי רץ בפקודתו לתוך אש צולבת כדי להכין לך תה. והמצחיק - יצאו מקרים שאתה הכנת לי תה. אבל עדיין אני צריך להביא לימון ועשבים. וטוסטר.
זכור לי איך ביום שכל מה שקרה קרה, היית שם אחרי. היינו בשירותים של הנשים, כמו בני אדם נורמלים - לא עולים עוד קומה בשביל פורמליות עילגת כשגם ככה אין אף אחד בבניין מלבדנו - והסתכלת על היד. ידעת ישר מה קרה. לא יכלת להסתכל לויט' בעיניים מאז. אני יודע. אני יודע גם שאחרי זה, כשדיברתי בשער עם דותן והתחלת לרוץ - הרצת אותי. "בוא, נספיק לאוטובוס של 7 " והספקנו! יותר משהספקנו, הזכרת לי - "תסתכל, צרי, שום דבר לא גרוע כ"כ בחיים האלה שאתה צריך להדרדר לזה, אתה יודע. תסתכל..תסתכל איזו שקיעה יפה! והציפורים! והבסיס ההרוס והנפלא הזה מימיננו. תסתכל ואל תהיה מדוכא לי, אל תשבר."
זה הרי המשפט שאני אומר תמיד לכולם, בווריאציה כזו או אחרת. ואני שכחתי את עצמי.
זה מצחיק. אמרתי לעצמי תמיד כמה שהצבא גרם לי לשכוח בי כמה דברים בעצמי. אבל אתה, קצין - הזכרת לי יותר מכולם.
אולי כי אתה מעל לזה.
אתה יודע הרי שבגללך רציתי אז, לפני חצי שנה, לצאת לקצונת חינוך. נכון, נכון, קצינים הם נוראי וזוועתי ברובו הכזה או האחר והם די נוראיים לפעמים, נכון. אבל אז כשאתה באת - חשבתי לעצמי - אולי אני יכול להיות כזה? אולי אני יכול להיות ודים? שפיץ שהוא גם אדם מדהים?
אז ניסיתי.
ותראה מה קרה.
בטח שלא אשכח לך את הפעם בטיול השנתי, כשאתה בפאב מתקשר אליי כשאני שומר על עידן שלא יקיא - "צרי! הנשק אצלך נכון? יאללה! בוא כבר לפאב! מה? שומר על עידן? כל הכבוד שאתה עושה את זה. יאללה בוא כבר! ביי."
לא שוכח לך דבר, ודיק.
היית שם בשבילי בכל השעות האלה. ואני יודע שעכשיו אתה הכי מבין אותי בעולם והכי תומך בי עם כל מה שקורה.
תודה על הכל.
אני אמצא דרך, מתישהו, להודות לך באמת.
ואני עדיין חייב לך את הספרים של פרימו.
ובירה באיזה פאב.
אל תדאג. אני אמצא אותך. (צחוק שטני? לא הפעם. הפעם באמת מגיע לו את כל הכבוד שאני יכול לתת לאדם שהשריא אותי באמת).
וסתם שתדע, ושכולם ידעו - אין הרבה אנשים חיים שמצליחים לגעת בי באמת מבחינת האישיות שלהם ולגרום לי לתהות ולחשוב אחרת, גורמים לי להקשיב עד שכולי שקט ואומר - "הוא עלול להיות צודק לחלוטין".
אז אתה הצלחת, יא מולדובני נחות. הצלחת ברמות.
ואם אי פעם הרגשת כמוני - לא משמעותי בשירות למרות שקיבלת הצטיינות חטכ"א ומה לא - אז הנה. הצלחת לגרום לי אז לחשוב אחרת ולנסות גם למערכת הזו לתרום אפילו יותר משרציתי.
אז חבל.
אבל תודה.
היום היה היום האחרון שלי במז"י עלי אדמות.
שנה וקצת חיכיתי להגיד את המשפט הזה.
תהיתי אם אני אגיד אותו אי פעם יותר.
ואם זה לא יהיה היום האחרון - ואני אחזור - לתקן טעויות רישומת, פריסות של חברים, מה לא - זה היום הרשמי האחרון שלי בתור חייל בתוך מפקדת זרוע היבשה.
מעתה ועד מחר ( אי"ה ומערכת הבטחון והרישומת המזורגגת שלה ) - אני אהיה חייל, וממחר והלאה -
אדם.
פוסט "לא עוד!" ופרידה כללית מהמערכת יבואו אח"כ.
ועכשיו הערה קטנה:
יקיריי, על אף השנאה הגדולה שלי למערכת - אני לא יכול לבקש מאנשים אחרים "אל תתגייסו!" - תתגייסו. לרובכם זה עוד יעשה טוב איפשהו. בצורה מעוותת, לעיתים, אבל טוב. כן כן, טוב. לי זה עשה טוב. עשה המון רע, או המון רע עקיף, אבל גם טוב. אני לא אשקר.
על כך אני אספר בעצם, עכשיו כשאני חושב על זה, בפוסט הסיכום.
ואולי אם יהיו בו מספיק קוראים, יהיה עוד סימפוזיון הזוי בנוגע לתודעות שירות.
לכו תדעו.
אני יודע שהיום שימח אותי לדעת שיערה, הקצינה היפה, אמרה לי שהיא הכי שמחה בעולם שאני הולך לשירות לאומי אח"כ ולא יוצא משתמט מניאק שדופק את כולם.
היא צודקת. אני לא.
וזה הכי חשוב.
אהבות עולם,אנשים
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
