| 8/2008
פרידה מצה"ל - III - השלמות.
אז זהו.
כמה ימים אחרי, כשכבר תעודת השחרור וההערכה מונחות אצלי בנחת בצל המגירות אני מנסה להסתכל אחורה קצת. ובעיקר קדימה.
השבוע האחרון לא השאיר לי הרבה מקום להתהייה. להתחרט או לא להתחרט בכלל לא תופס כאן מקום - העיקר - איך להשיג כסף? איך מסדרים הכל עם בת עמי/שלומית? לעבור דירה כי אמא כהרגלה בלתי נסבלת בעליל או למצוא שוב שגרה שדוחה אותה? איך מסדרים את ענייני הלהקה, התלמידים, הקהילה, הכל? איך? איך?
ולכן תהיות חזרה לאותה מערכת לא קיימות בכלל. לא מתאפשרות בכלל. מה שמראה את הצורך שלה בחיים שלי. אבל זה ברור.
והרי, כשאנחנו מביטים באספקלריה קצת יותר אינטלגנטית המערכת הזו הייתה קשורה לעניין אחד - מחוייבות. מחוייבות לעם, למדינה, לאדמה, לאדיאולוגיה. בסופו של יום, לעצמי.
אבל מילא סופו של יום.
בבדיקה מעמיקה עם עצמי לא הפרתי דבר.
כמו שהבטחתי לאחותי וכמו שהבטחתי לעצמי, אז, לפני שהתגייסתי, כשחשבתי על שירות לאומי (עדיין עם שיערי הארוך) במקום השירות הצבאי - אמרתי לעצמי בפשטות. "לנסות לתת, לנסות להשתלב, לנסות לעשות מה שאפשר - ואם לא מצליח - לצאת."
אז הנה. ניסיתי.
אז ניסיתי את היחידה המגניבה (שמסתבר שהייתי "מוזר מדי" בשבילה), ניסיתי את מודיעין (כנראה בגלל אותה סיבה לא התקלבתי), ניסיתי את חיל חינוך (אין מקום). אז עשיתי טירונות, והיה מצויין. אז ניסיתי תפקידים מעניינים ונתנו לי את מז"י. אוקי. אז ניסיתי למצוא דברים במשך שנה במדור תומכ"ל לעשות. הגעתי לקצונת חינוך. ניסיתי. באמת שניסיתי. ולא התקבלתי. ואז שמו אותי במדור לחימה ומשאבים כדי שאני "אמצה את עצמי" בתוך ים הבולשיט, השטויות, בזבוז הזמן והרוע הזה שבזבז אותי דקה אחר דקה אחר דקה.
ואז מה הייתי יכול לעשות? טופס 55? (שהרי במז"י שולטים בו, ובמז"י שירתתי. אז לאן היו שולחים אותי? להיות פקידה במקום אחר?) - אז מה הייתי יכול לעשות? קרבי? כשאני עם פרופיל 64 ובעיות שמונעות ממני תנאי שירות? אז מה הייתי יכול לעשות בדיוק, עם ישראל, מה הייתי יכול לעשות?
הלכתי למקום שבו אני אוכל לתרום. לאוטיסטים ועם פיגור, או לניצולי שואה, או לכל אוכ' אחרת. ואם לא, אז לקהילה שלי, בדרך שלי, כמו שאני עושה עכשיו. להמשיך להעלות אנשים לתורה ולחבר אותם למסורת ולעם שלהם. להמשיך לעזור לקהילה שלי שקולטת עלייה ועוזרת לנזקקים כל רגע שהיא נושמת. להתנדב בבאר-שובע, כמו שצריך. להיות אדם.
ולא להיות עוד חלק. לא להיות עוד מס' אישי שעושה מה שאומרים לו, כאילו שזה לטובת מישהו.
אני לא הייתי מוכן להתמודד עם השקר הזה.
ועדיין, למרות הכל, אני עדיין לא יודע עד הסוף מדוע עשיתי את מה שעשיתי.
בשביל זה הטיפול, אני מניח.
ועכשיו, להסתכל קדימה.
כשהלכתי לקב"ן עוד לפני אליאב אמר לי שכדאי לי לזכור למה אני הולך אליו, שלא להתבלבל. לכן, אחד הדברים הטובים לעשות, היה לכתוב הכל, בשעת מעשה, כשרע לי, כשמשהו קורה ונותן לי סיבה. מחברת שחת"ם נתנו במתנה. ועט. שניים.
אז הנה.
מנשר
המנשר הזה כתוב לך. כתוב שתזכור למה אתה כן צריך לצאת מפה. אתה צריך לצאת מפה כי החלום שלך לתת ולתרום במערכת במקרה הכי טוב נשבר ובמקרה הכי רע הפך לסיוט, הפך לבלהות בהם האמנת שיקרו אך לא הבנת, אז לפני שנה וכמה חודשים, שאמת היא.
זה לא שכ"כ גרוע כמו שהיה יכול להיות אם היית באזח"ע, או אוגמ"ר 80 או אפילו בקרייה. לא. זה נורא מזה וטוב מזה בכמה וכמה מובנים.
אבל עדיין. למה רע לך? כי שנה בזבזת פה בערך 10 שעות ביום (70 שעות בשבוע, 280 בחודש) - 10 שעות על לשבת ולנסוע באוטובוסים! במקום ללמוד באמת ולא רק להרחיב אופקים, ישבת על התחת במצוות הקצונה וכל פעם שרק הגדלת ראש וניסית, עבדת, עמלת מישהו אמר שזה מנוגד או לא תקין או "אל תחשוב תעשה!" - הרי סופו של יום, האינטרס המערכתי הוא להפוך אותך ל-
עוד מאזין לגלגל"צ.
עוד קונפורמיסט מזויין, קטן, פקיד חסר-לב ונשמה שעיניו תלויות בטבלאת אקסל עד שהוא הופך אליה. והשורות הללו מענות אותך יום יום, אחר הדרך המטופשת שאתה עושה. לקום, להתארגן. לקחת אוטובוס עירוני. 10 דקות. לחכות ל-369 או כל אחד אחר, ואז שעה נסיעה, ולחכות ולנשוך שפתיים עד ש-301 יגיע שוב, שעה וחצי, לפעמים, כל הסיפור, עד שעוד יום מתחיל. ואיפה אתה בכמעט חצי השנה האחרונה? נכון. במדור עם קצין טיפש אחד, שני עולים חדשים ומפקדת עיוורת שמתנהגת כמו חולת OCD עם מאניה.
ואתה, אתה - מלחין, ברמן, מוזיקאי, משורר וסופר, מטפל ברייקי, מורה וחונך נוער, עורך ומוציא- אתה אתה, צרי, אתה, פקיד?!
אתה עוד פקידה שמוכנה להגין "כן" באפור לכל אדם עם ארון על כפתיו?!?
לקום כל בוקר ב-6,7, להיות אחד השומרים הבודדים במחלקה, ולחזור בנס ב-7 בערב?! איפה ההגיון ואיפה הצדק?! נעלמו לתוך לועה של המכונה הבהמית הזו שסתם בולעת עוד ועוד אנשים! הרי זו תמצית התפקיד שלך - לראות עוד ועוד כיצד המכונה לא יכולה יותר לקבל את כמות כח-האדם המטורפת שהיא מנסה לצרוך - כל כך הרבה שמות מיותרים שהיא רק מוסיפה ומה אתה עושה מלבד להסכים?! הרי אין לך עוד אופציות! כן המפקדת ולא יותר מזה!
והנה, אתה, צלם אנוש, אינטלקט יחיד, אוחז בעט - אתה! הזכר לעצמך, חקוק את זה בדמך -
אין לך מה לחפש פה. אין טעם במעשים פה.
הבל.
שטות בזבזנית.
צא מפה. רק כאן
למדת מהו ייאוש.
כאן שרטת את עצמך עד דם.
צא.
ספר לו איך שרטת את עצמך. איך דפקת את הראש. איך רצית לרוץ לכביש. לצרוח. איך הפסקת להלחין. איך נמאס לך לארגן הכל. איך התחלת להשבר. להתייאש. שאתה לא יכול יותר להתעורר. שאתה לא רוצה להתעורר יותר.
כשהוא ישאל מה שלומך תאמר לו.
"לא יכול יותר. הפנטזמגוריות הופכות למציאות."
תקשיב לקטטוניה. תזכור את הייאוש. את הכאב. מילים שלא הכרת ולא העזת להכיר - אתה התגלמות האופטימיות ובך נצורה הידיעה כי תכלית הכל - טוב. ומבעד לזו, היקום הזה של הצבא הוא הקטן מכולם, הפתטי. אל לך. השמר מזאת. השמר מהרוע הזה. הימים עוברים בחוץ וטוב מזה שעתיד לבוא. הלהקות, העיתון, הדיסק, ההופעות, השם שלך. אם רק תרצה תגיע יותר רחוק מהשמיים - הרי זו עובדה. אתה כבר פורח. ותחזור לברמן. ולעבוד. וללמוד ברידמן כמו שרצית. ואולי נחזיר את "ממש בסדר" או עוד עקרונות אחרים.
והחזון.
אל תתן לאטימות כאן, ולאנשים הללו שלא מבינים כלל מי אתה וכמה אתה עושה עכשיו.
ראית. כבר התחלת ללמוד מהם, למדת לעשות את הטעויות שלהם וישר התעלת מעליהם.
ה' מאחוריך תמיד.
*
4.8.08 ב' אב תשס"ח בחור!
גם היום השעה 17:00 וכבר כמה שעות שלא עשית דבר בר משמעות או יותר מזה. עשית טאפינג על גיטרה כדי לרצוח זמן ולחץ - מתי היא תתקשר - כדי לסיים איתך עניין קטן?
האישה החלושה, בעצביה ובעצבנותה, לנוחות רוחה תשאיר אותך כאן, מופקד בידי אידיוט שלא לוקח אחריות על מעשיה, שתשאר כאן, כמעט חסר מעש, עוד שעתיים? שלוש? בגלל שבצלצול לא הבנת לחזור אליה תוך דקה?
לא זה היחס הראוי לבן אנוש, אתה לא שק חבטות. צא משהם, שאפילו לא תהא לה האופציה.
תזכור.
זה היום בו שרטת את עצמך שוב.
(הרגע בו הכל התחיל להשבר)
מהי התחושה של כלום. ייאוש. הכל הופך לפת לחם יבשה גואלת. הדלת חצי פתוחה. מסדרון ריק, בניין ריק. בסיס מתרוקן. השמש כבר מדמיינת עצמה סבה לאחור. הקצין במשרד ממול, אל מול מחשב, עושה משהו. קליק. נשענת על מהדק. סיכה נפלטה. אתה נזכר, בפעם שהידקת את עצמך. לא נעים כלל.
איך אפשר לכתוב את הרגעים שעוברים? שתחזור אליי כבר. אני שולח הודעה לפקידה. היא בדיון. אין מצב לתשובות.
דמעה. כבר שכחתי איך לבכות מלפני שנים. ציפורניים צמחו. מגרד, מגרד סביב היד, סביב האף. מגרד. לא מפסיק לגרד. הרגל לא מפסיקה לרעוד, היד הראש, כינים, כולי כינים כולי כינים כולי
אכול צרעת !
שורט את הדף. היד רועדת קצת. אני מבחין בכל קמטיה של המציאות, מבטו הטיפשי מדי של הקצין. הדפים הלא שווים.
להתקע כאן עוד שעתיים.
אני מתנשם ומביט סביב סביב.
הוא לא יגיד לי ללכת.
את זה - אני אזכור לו.
אני אזכור לו שהוא מביט עליי ולא מבין כמה רע לי פה, כמה שאני לא יכול יותר עם העבודה המזויינת הזו.
מביט, מביט, יודע שזו שטות שאף אחד לא מביע כלפיה יחס, כך כאילו, רק בשביל הרושם. כל זאת נרשם בדקה. הדיו מזכי רלי את השם שלי. עוד רגע ויחילפו לי קסטה כמו עט כמו מדפסת. יזריקו. לא חשוך פה
לא
דווקא די מואר. אני רוצה
לרוץ לשירותים ולא רוצה, לא אני, מקווהשהיאתתקשרותגיד"לך" כי אוי-ואובי אם אני חותך עכשיו. לא - אוי ויי בהחלט, אני אדפק קריטית, וזה לא טוב לי, יש לי תלמידים בבית, וגם להקה והופעה מחרתיים, אני לא נשאר פה סתם, חתיכת כלבה!! לא!! אני..אני...כן. אומר מה שאומר. אעשה את שאעשה. יד ימין מתחילה לכאוב ובכל רגע רשרוש מפתחות אחר מגיע ממקום אקראי אחר.
אני רוצה להתרסק ולהתעורר ביום שלא אצטרך לבוא לפה יותר. לא רוצה להגיע, באוטובוסים או אפילו ברגל לשטות הזו. לא מוצא כאן עתיד ולא עדנה ולא כלום.
אני נשבר. אני נשבר
א נ י נ ש ב ר .
*
זה התחיל.
כדור שלג
תיבת פנדורה
פנטזמגוריה
אדישות
ענן לפני האושר
אין מי שראה וחי.
*
כל דעביד רחמנא, לטב עביד.
ובסוף בסוף, אפילו לימד אותי שיש עוד המון דברים בפנים שלא נסתיימו ושהעבודה עוד קשה ורחוקה מסיום. אבל אני עובד קשה על עצמי. והכל יהיה מצויין.
אני יכול כן להבטיח.
אין שום סיבה שבמקום אחר, אני אוכל להגיע לרמה הזו, לשבירה שכתבתי עליה.
ואם אחד מאלו שמכירים את סגל הפיקוד שלי, או סגל הפיקוד עצמו - אל תעלבו מהכינויים המגעילים בהם השתמשתי. הם נבעו מכעס. כעס שעיקרו מופנה אל המערכת. אתם רק הייתם חלק בזה. ועתה, כשאני הופך להיות לאט לאט זיכרון - אין טינה ביני לבינכם, המפקדת-לשעבר, הקצין-לשעבר.
אין שום טינה.
אז המון געגוע נשאר למשרד. ולקטעים האישיים שקשה לספר עליהם פה כי הם.. נטו, לא מתוקשרים מילולית.
אני מתגעגע לכולם שם, אין ספק. לאריאלוצ'ו ו-ודים, נטלי, לראובן ומישה ומישנייה, למרב, ומאיר הדוס, ואור הראשלצי (מפ"ת) ומי לא, מי לא? לאבי, ולקילטרו , ולזהר וכולם, וכל אלו שהשתחררו כבר - כמו הלן ולנה , כפרה עליהן..
אהח.
יש רשימה ארוכה להתגעגע אליה.
אבל הי.
אני כבר אארגן מסיבה פסיכית לכולנו, חברייא, אל תדאגו.
ובינתיים,
ראש קדימה, מתרכז. יש עוד עולם לכבוש מחר.
אוהב תמידית
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
