| 8/2008
בתום שבוע של חופש - סטטוס קוו-ים למנהם
סטטוס קוו.
לקום בבוקר בשעות שאני רוצה, לנגן המון על הפסנתר, לעשות טלפונים, לעבור ראיון, לפגוש אנשים, ללמד, לעשות חזרות.
אני נכנס לשגרות לא הכי בריאות מבחינת שינה, אבל אני מצליח להתעורר בבקרים, לעשות את המטלות שלי.
מתחיל לברמן, בשבועיים הקרובים. מתחיל ללמד פסנתר ממחר. קצת צרות שוב עם אחד התלמידי בר-מצווה. יש הצעה גמורה וכתובה לקורס בוגרים לבר-מצווה השנה שיתרחש אחת לחודש, וכנראה יסמנו אותי להנחות אותו (בצמוד לחגית ולשאר האנשים האחראים).
י ש.
סטטוס קוו שני.
יציב לי. סופ"ש שבהרבה מובנים מסויימים דאגתי לו התברר להיות הנחת הכי גדולה שלי. רגעים של בועות סבון בטעם מנגו, היפר-ווינטליציה מפתיעה, ונסיון עגום לגרום לרועי להתחיל עם מישהי. והמון טבסקו.
המיזוג בסדר, תקין, פועל, זורם, שוצף, קוצף, אלוהים יודע. החיים יפים.
טוב לי כ"כ. היה כ"כ נפלא.
עוד מעט יפו. עוד מעט יפו וכלב שטיח, ומטבח משלנו, ובר-ביתי כיפי עם אייריש קרים וגלנפידיך 12 (וטאליסקר), וים מבחוץ, ונארגן מיזוג, וכל יום יהיו לנו מים נעימים ונרות ומסאג' לרגליים. ואני אפילו אלמד עד אז קצת רפלקסולוגיה, בדרך לא דרך.
אוהב כ"כ.
סטטוס קוו שלישי.
המינוס/חשש-למינוס נסגר. אפשר להגיד הרבה דברים על אמא ועל אבא, אפשר לבוא אליהם באינספור טענות, לגדף. אבל כשבאמת צריכים אותם הם הכי שם בעולם. תודה לאל שיש לי הורים כאלו. מספטמבר ואוקטובר אני לא אצטרך עזרה של אף אחד, במיוחד אם עכשיו אני אתחיל לעבוד במטה במדבר + ללמד פסנתר / ברמצווה + בר אירועים מדי פעם. ואם גם נתקבל מחר לאראביקה (או נקבע ראיון רציני כבר לעזאזל?!)..הלוואי.
דאגות שנותרו:
- למה לא התקשרתי עדיין למורים לנהיגה? אה נכון, כי צהריים.
- השירות הלאומי. ל ע ז א ז ל . אין מצב ל-א לתקן עם עמית ול-א לתקן עם הניצולי שואה בגלל הית"ש שלי. מישהו אומר "עוד מערכת שבגלל נהלים וחתימות נשברת מצרי?" - והבדיחה הגדולה - מסתבר שבשלומית אני יכול כן לשרת שנה.
אני הולך לעשות חתיכת שיחות עם הרכזים שלי בבת-עמי.
במילים אחרות, אחרי הפוסט הזה, למצוא זמן ולפנות לעוד מקומות עם שירות לאומי.
אודה בזה או לא אודה בזה בימים האחרונים אני סופסוף נח. אמנם עושה לא מעט ראיונות עבודה וממשיך לחפש, אמנם ממשיך ללמד ולעשות חזרות ואפילו מופיע מפעם לפעם (בשכונתיות משהו, ההופעה בחמישי הייתה לא על הפנים אבל שוב שכונתית ודי נמאס לי מזה, נמאס גם שאין הרכבים זמינים ושאני צריך למשוך לאנשים בשיערות , אבל הי! - כ כ ה ז ה ).
הכל על סיבובו, הכל על קנו, הכל על מקומו.
עכשיו רק לנשום בשקט ולחכות שהדברים יסתדרו.
ולמשוך לאנשים בשיערות. אבל ממש חזק. ממש.
קצת מלחיץ למשוך להם בשיערות, הרי אני לא באמת הבנאדם לזה.
אבל שוב, כ כ ה ז ה כשאתה רוצה ליצור, ככה זה כשאתה רוצה לפעול ולהוציא לפועל חזון. צריך לבעוט חזק כדי שאנשים יבינו שאם לא זזים לא קורה שום דבר.
ואני בסוף לא הולך לעבוד בקוקה. מתן, מה זה תודה שניסית לעזור בעניין - אבל אני מקבל את התשובה השלילית כאחת שלא קשורה ליכולות או לנסיון שלי כמו שהיא קשורה נטו לגיל שלי ולעובדה שעוד לא עבר מספיק זמן - ארצה או לא ארצה.
אני כל הזמן שוכח את זה. אני עוד לא בן 20 , עוד לא שנה ברמן (כמה זמן עבר מאמצע נובמבר?), בקושי שבוע משוחרר.
כל הזמן שוכח את זה.
חפיף.
יאללה, יש לי עולם להתמודד איתו או איזו שטות בנאלית אחרת שתסיים פוסט.
אהבות עולם וקץ כל בשר
צרי
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
