| 8/2008
נפילת מתח ארעית נוספת
הבוקר הזה הראה לי ששוב הגוף והתת-מודע חזקים יותר מהנפש שלי.
שניהם, מעוצבנים עליי יותר מאמנון (למרות שאמנון לא מעוצבן עליי) בנוגע לעובדה שהשבוע הראשון של האזרחות שלי אמנם עבר במנוחה אבל לא מנוחה אמיתית. לא עשיתי באמת המון, חוץ מלהופיע וללמד ברמצווה - אבל אתמול סימן תחילתה של שגרה חדשה שבאה מוקדם מדי ולא בתיאום מלא עם דברים אחרים חדשים, ולא בשליטתי.
12:00 אני בקהילה מלמד את עמנואל
16:00 אני בנחל עשן מלמד את דרור
19:00 אני בחפיפה
00:00 אני בערך בבית
להזכירכם לפני שבוע השתחררתי.
זה נראה לכם הגיוני? כשתוסיפו לזה - שיעורי נהיגה, חזרות עם הרכבים (אמורים להיות שלושה, מתחילת ספטמבר ארבעה), שיעורי תאוריה / פיתוח קול, עוד מקום/שניים לברמן בהם.
ובינתיים את העובדה שאני רוצה לשמור על הקשרים החברתיים שלי, לפחות בערך.
ועל המערכת יחסים הנפלאה שיש לי את הזכות האלוהית להיות חלק ממנה.
נראה לכם הגיוני?
הושפעתי יותר מדי מהלך הבית הזה, מההורים, ופשוט שמתי את עצמי במקום כ"כ לא טוב. אבל. יש דרך יציאה.
החפיפה אתמול במטה במדבר הייתה טובה. למדתי את כל מה שאני צריך על קפה, למרות שאני עדיין אפס בהקצפות וקצפות (קצף זה לא אני, כנראה). אפילו קלטתי את רוב המתכוני קוקטיילים של המקום.
התרשמות כללית?
יתרונות:
- קיבלתי בערב פחות מעשרה בונים, אפילו לא יותר מחמישה. אני רגיל לעבוד על עשרה בונים בדקה.
- התפריט האלכוהולי מצומצם ואני שולט בו.
- בר חביב למדי.
- אחמ"ש חמוד ביותר, בחור טוב שגר בדרום, מקצוען בתחום הקפה ומכיר את המקום כמו מניאק. מה שגם אחד המצחיקים.
- שתי חפיפות מהירות, ואני מתחיל לעשות לא מעט משמרות, כי מסתבר שעכשיו יהיה איתי רק עוד ברמן אחד. שהוא חן שניידר. אותו חן שהיה סוג של מעריץ שלי לפני שנתיים.
- סגל מצומצם וחביב. שני אחמ"שים ומס' מצומצם אך יעיל של מלצרים.
- נהלי סגירה מהירים, נהלי פתיחה יעילים.
חסרונות:
- האחמ"ש שאחראי על האלכוהול מקצוען בקפה. אבל מרגריטה עם כתר גרנדין?!? קפרנייה עם וודקה?! אפל מרטיני עם וודקה ולא עם שנאפס?! בלי סינגל מאלט אחד על הדיספליי?!? היינקן וגולדסטאר מהחבית ו-ז-הו?!?
- אין אינטרקציה עם לקוחות - איפה הסיפוק האמיתי של העבודה?!? (עלול להיות מתוקן בקרוב, התקינו מעקה, מה שאומר שיביאו כסאות)
- קצפת זה השטן : (
- יפילו עליי כנראה עשרות משמרות בזמן הקרוב וכרגע זה לא מסתדר.
- האחמ"ש שלי אמנם מקצוען בתחומו ומקצוען self-made שבעיקרון אלו האנשים שהכי אפשר לסמוך עליהם פרקטית ויותר מזה. אבל, בהרבה מקומות, כולל בקפה, המקום נופל מבחינה מקצועית. מילא שהמכונת קפה שם ישנה לחלוטין והמקציף ידני, מילא שהם קוראים לא יודעים שכוס low-ball היא בעצם כוס אולדפאשן, פשוט בנפח קטן יותר, מילא שהם לא יודעים מה זו כוס מרגריטה ויש להם בדיוק כוס קוקטייל אחת (! ראיתם דבר כזה?) על הבר - זו נפילה מקצועית באופן מחריד.
באמת עליתי רק מדרגה אחת מה"ראסטה בר", ששם לבעל המקום לא היה מ ו ש ג על מה אני מדבר כשאני מדבר על אלכוהול, וכמה רשימות שלא הכנתי לו לקניות הו אפשוט ה ת ע ל ם מהן. בסדר. זו אח ת הסיבות שעזבתי את הראסטה.
מה שכן, בראסטה הייתה את הנוחות של לעשות לעצמי נהלי פתיחה-סגירה-וכד'.
תכנית פעולה:
- תמיד אפשר לעזוב, להתפטר. עוד לא חתמתי איתם על ה-101, ואת האמת, כי לא רציתי עדיין. אני עדיין לא יודע כמה אני רוצה להשאר שם.
- העבודה שלי בבר-אירועים, גם ריקו בר וגם נגרו בר, לא תתחיל אלא עוד שבועיים-שלוש. א ח ל ה טווח בשבילי.
- החפיפה באראביקה עלולה להתחיל א ך ו ר ק שבוע הבא, ואני יכול לדחות את זה גם, אם אני אהיה חכם יותר.
מסקנה: בוא נראה איך נשרוד את החפיפה היום, וכמה לחוצי משמרות הם יהיו עליי. בתאכלס אני יודע שעשיתי עליהם רושם של אדם שעובד מהר, חושב מהר, נקי (כי הבר שלי ל ע ו ל ם לא יישאר מלוכלך או יתחיל מלוכלך, בר זה בערך כמו הפסנתר שלי) ועם נסיון - שבסה"כ צריך לחזק את ענייני הקצפת / הקצפה / הכנת שוקוצ'ינו שלו.
בינתיים גם הכנתי אחלה קפוצ'ינו ואחלה קרמליטו, ככה שאם למישהו תהיה מכונת קפה + מקציף + קצפת ואולי איזה מונין / ליקר טוב, אני יכול להכין כמה דברים רצחניים עכשיו.
לפחד לעזוב אני לא. החפיפה הזו הסירה ממני חלודה שהצטברה לה מאז פברואר/מרץ (בוא לא נחשיב את המסיבות חבר'ה שלי בתור משהו רציני) שאין ספק שאני יותר ממאושר שהורידו אותה ממני, אפילו בבום אחד. מאשר יגורתי - לא בא.
חשבתי על זה יותר לעומק.
אם אני הולך להיות בשירות לאומי כבר אני אעדיף פשוט להמשיך ללמד בקהילה, להמשיך ללמד פסנתר ולמצוא עוד תלמיד שניים, ולעבור אולי אפילו נטו לבר-אירועים, ולוותר על חלום של מקום-כמו-שצריך לתקופה הקרובה. אפילו אם זה אומר לוותר על לעבוד בארביקה. זה יקטין ממני את הלחץ בטירוף. אמנם, זה עלול גם להקטין לי את נפח הבנק בטירוף יחסי.
נאלץ לנסות להתקמבן כמה שיותר מהבחינה הזו, וכנראה לעבור פשוט לברמן בשני ברי אירועים (כששניהם כשרים = לא שבתות) - שאמנם זה יסחוט ממני אנרגיות, אבל זה ישתלם לי.
ובינתיים, אולי נשרוד קצת במטה מדבר. אולי.
יש לי להתקשר לרכזת, למכבי, ובעיקרון, לאכול משהו, לפתוח את היום הזה.
החלטתי שאני פותח אותו מאוחר ולאט. אין לי לאן לרוץ ואין לי סיבה לרוץ לשום מקום.
די כבר, אומר התת-מודע, די. אז ברחת קצת, אז רצת, אז נהנת מהחופש וראית שתוך שבוע ואפילו פחות אתה יכול לסדר לעצמך מספיק מקומות עבודה צדדיים ויצירתיים שאפילו יסדרו אותך מבחינת המשכורת, ואפילו הצלחת להתייצב, על הרגליים, אחרי כל מה שעברת.
יופי.
אבל גם מגיע לי לנשום קצת, ולנוח קצת, למרות שבבית הזה, זה נרדף לבטלה.
אתם יודעים מה אמא אמרה לפני יומיים? היא אמרה לי שאני "מתבטל בבית כבר שבוע."
מתבטל.. בבית..
כשסיפרתי את זה לאמנון הוא פשוט הסתכל עליי ושאל אותי אם זה נשמע לי הגיוני. אם לא, הוא אמר, אז למה שתקשיב?
ובכל זאת הקשבתי.
אחרי..מה שקרה, המנגנוני הגנה שלי נכנסו להתפוררות קלה ולבלבול עצום. אותם מנגנונים שגם הצליחו במשך שנה לסנן את רוב מה שאמא אמרה לי, ובזכות לו"ז עצבני ובלתי הגיוני בעליל של צבא - לא הייתה אינטרקציה גבוהה מדי איתה. בתוך כל זה, אמירות כמו אלו שאמא מפזרת חופשי נכנסות עמוק יותר עכשיו. כנראה שזה מה שגרם לאתמול להיות - למרות שאתמול לא רצח אותי. יצאתי מאד מסופק והלכתי לישון נורא שמח (ונורא מתגעגע) ועם תחושה של עשייה.
אבל זה כמו אלכוהול. התעוררתי בתחושה של "מה אני עושה. למה אני עושה את זה."
רודף בצע קצת. רוצה להתקדם. רוצה להתאזן.
אבל שבוע אחרי זה לא הזמן, כנראה.
hush, my baby, hush.
או שזה כן הזמן.
פשוט בדרכים עקלקלות יותר.
יאללה סיני מיניז.
אהבות עולם וצהריים מדהימים
צרי
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
