בצבא למדתי להגיד את המילה ייאוש.
לא הרבה אחרי זה למדתי עוד כמה מילים אחרות לא חיוביות.
נזכרתי בכמה, מימים אחרים, אפלים, שכוחים, שניצחתי אותם - לפחות כך חשבתי.
אבל בפחות מעשרים שנות קיום, אתם יודעים, הזמן הוא הפכפך, גברת מזל היא בת כלבה ככל הנשים - וכל רגע אתה לא יודע מה עומדים ללחוש לך באוזן, באמצע הכלום, באמצע הצחוק של המסיבה.
איך אני אוהב את הקלישאה הזו של "לי זה לא יקרה."
אבל הנה. שוב עתות אפלות, שוב ימים שאני צריך להתמודד איתם ולא להנות מהם כ"כ.
בסדר. נעבור את זה. נקווה שקפקא סה"כ השאיר פיסת מילים רקומה/רקובה שלו על המציאות שלו, נסכים שהקארמה ההפכפכה שלי סתם רוצה להכות, נסכים שאני צריך להתעלם מרגשות אחרים ולזכור.
הכל יפיפה, הכל בסדר, ההורים בסדר, אני בסדר. אני לא באמת אידיוט. אני לא באמת כזה גרוע. אני לא באמת כמו שאני מרגיש.
ואולי זה הוויסקי הזול, לא לא, זה לא הוויסקי הזול. הרגשתי ככה, התחלתי להרגיש ככה.
ברגע זה, אחרי 7 שנים, רע לי. גם לא בצבא אמרתי את זה. בצבא אמרתי ייאוש. כאן זה עבר את הייאוש. כאן זה כבר פחד מכרסם. כאן, זה מכלול קטן של אירועים קטנים ופחות קטנים שהוביל אותי לתחושה של בלבול עצום שהאופק שלו הוא חוסר התקווה. כי הפעם זה לא צבא - שיש אזרחות להגיע אליה, הפעם זה מכלול של עניינים קטנים וגדולים שאומרים לך - זה הנצח אליו ייחלת, כפי הנראה. לתוך זה התפללת. אלוהים יודע כמה שנים.
תחייה עם זה.
אז עכשיו נראה מה.
אבל עכשיו אני לא בצבא. עכשיו יש אפשרויות נצחיות. עכשיו אפשר עם הכל להתמודד, והרי, אני צרי. אני צרי. אני צריך לזכור את זה קצת, כשלאחרונה באמת שקצת קשה לי להגיד את זה. אני טיפה במקומות שלא.. לא אומרים לי את זה אחרים, אתם מבינים.
יהיה מדהים.
תאמינו לי.
אהבות עולם,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
