| 9/2008
אולדסקול. ליזציה.
כבר כמה חודשים או אפילו שנה ויותר מזה, ענייני הבלוג הזה הפכו מתיעוד של חיי היום-יום הסוערים משהו של הבלונדיני השרמוטה, לסוג של יומן והוצאת עצבים זמנית.
למעשה כל העניין שממנו התחיל הבלוג - שטויות פילוסופיות למהדרין לצד החוויות ההזויות משהו, די התפוגג.
אני לא יודע אם עצוב לי מזה.
אני כן יודע שהבלוג הזה הוא עדיין שלי, ואני כן יכול להחזיר דברים.
אז הבה נלחץ על כמה כפתורים.
*לוחץ על כמה כפתורים*
(בתוך השכל, ישיבה של העוסקים בדבר)
מר. רוצ'סטר: ובכן, כל הנכבדים, הבה נתאם עניינים.
מר. בדינגטון: אבוי לנו. מה הפעם?
מר. רוצ'סטר: חברים, חברים! ענייני השכל של הנפש אותה אנו חולקים הגיעו עתה למיקסום ועלינו לעמוד על פיתוח העמדה הקולקטיבית.
גב' שפילמן: סתום את הפה ותתחיל להיות רציני.
מר. רוצ'סטר: את צודקת, טובה'לה. כפי הנראה, המדיום המקובל בו נפשנו הנהדרת מזיינת את השכל שלה הגיע למעין מבוי סתום.
מר. בדינגטון: למה אני לא מאמין לך?
מר. רוצ'סטר: כי אני משקר, כהרגלי בקודש, ג'ורג', מה נדמה לך?
גב' שפילמן: אני לא אוהבת את הכיוון שהדיון הזה מתפתח. חברים, הגיע הזמן להיות רציניים! אז המדיום הולך לעזאזל, אז מה? מה רע בו? גם ככה, יש לא מעט דרכי מדיום אחרות שאנחנו מראים בהן שיפור אשר מיניב תמורות נהדרות.
מר. בדינגטון: אבל מה עם הנאמנות למקצוע?
גב' שפילמן: לא היה זה מעולם מקצוע, ג'ורג'י!
מר. רוצ'סטר: אני מסכים. אני בעד כמו כן תכנית פעולה רב שנתית ותלת שלבית.
מר. בדינגטון: דבר.
גב' שפילמן: נו?
מר. רוצ'סטר: -פותח את המצגת- ובכן, נורא פשוט. ניתן לנו לעשות כיד החופשית שבא לנו.
כולם: הוראייי!
אז מה בעצם עבר עילנו בשבועות האחרונים.
ללמד פסנתר זה אחלה עסק למעשה. כל ההוראה האחרונה שהייתה לי עם דרור בזמן האחרון הזכירה לי המון נשכחות, באותם ימים רגועים בהם הייתי אני התלמיד אשר רבץ אל מול הפסנתר ועושה פעם אחר פעם את הוראות המורה, טועה, שוכח, לא שם לב, לא מתרכז. והפעם אני הייתי דליה בימיה, מתרכז יותר מהתלמיד, משוויץ יותר, צועק קצת יותר. לא צעקתי, לא השפלתי. לא גרמתי לו לבכות כשם שאני בעצמי בכיתי או התרגשתי בזמנו. הנוסטלגיה הזו גרמה לי לצאת מהבית של דרור כל פעם בחיוך אחר. בין השאר שאני רואה כמה למורה יש כח על תלמידיו. כמה מילה טובה מעלה חיוך ומילה נוזפת מעלה את המבט הכועס, העקשן. אבל כך מלמדים, לעזאזל, וזה מה שעושה לי טוב.
וחוץ מזה, כלבוטק עוד לא עלו על כלום. נכון?
*
הרהרתי לאחרונה על חזרה כלשהי לראסטה-בר. כלומר, זה תלוי אם הם עדיין חיים ויש להם לקוחות, ואף אחד לא מת ממלריה או מה. להזכירכם, הראסטה-בר הוא דאנס-בר אתיופי סוג ת', או תתת"ת, אם לא יותר גרוע מזה. מה היתרון?
- לא רק האנשים שחורים אלא גם הכסף.
- אני הצ'יף, הברמן, הצעיר, והאחמ"ש גם יחד.
- המקום לרשותי בכל ימי החול בערבים, מה שאומר שאני יכול לארגן מסיבות ידידותיות לחברייה שלי במחירים סבירים ולהמיר את הפלייליסט לאחת משלי.
אבל ככל שאני חושב על הנושא לעומק אני חושב על לנטוש אותו ופשוט לברמן באירועים בינתיים. זה יקרע לי את התחת, ייתן לי קצת כסף, ובעיקר ילמד אותי לעבוד עם עוד יותר לחץ מהרגיל. בד"כ, אירועים אומר 1,000 איש.
זה עוד לא היה לי. בערך.
מילא.
*
יש צפונבונים טובים! או שסתם ממש התהלבתי מאיזי ומהחברייא בבית הבירה שיצא לי להכיר קצת יותר לעומק. זה, או שפשוט היה מצחיק בימים האחרונים. אבל גם בצפונלנד ישנם אנשים שאינם ראויי דקירה! וזו לא הפעם הראשונה שאני מזכיר את זה, במיוחד כשאהובתי תתברך היא מהאיזור הנ"ל.
באופן כללי פשוט היה בהחלט טוב בסופ"ש הזה בצפונלנד. בפינה בהרחבה, לכבוד אהובתי, נזיין את השכל על זה יותר. בעיקרון, הטוב שנעשה היה גם בפגישה המאד קצרה עם יאנקו. כל עוד אני רואה שהוא זוכר את החזון שלנו ופועל אליו - אז מה טוב.
ואז, יום אחד, הטכנודרום יהפוך להיות ה-מקום להיות בו.
או פונדק הטכנודרום. מה שזה לא יהיה.
*
ובעיקרון, בסימן המעשה עוד נותרו עניינים רבים לפתור. בעיקר להתקשר לפאני ולכל החברייא ולראות מתי בכלל יש זמן לחזרות.
ולכתוב את השירים כבר, זה אחלה תרגיל בתזמור, לפני שאני אתחיל להוציא את כל הרעיונות שיש בשכל.
בשביל זה צריך יותר זמן, יותר תרגול על התזמור והכתיבת תווים וכמובן - יותר זמן על המחשב עם הסיבליוס ועם פנלופי. בתנאי שיהיה כאן מקום. איך זה יקרה? לא יודע. כנראה שאני אאלץ לחכות לדירה כדי לפתור את זה.
או פחות להיות עצלן.
מה שזורם, מה שיזרום.
הפעם בפינה הקבועה למען אהובתי:
היה סופ"ש נפלא, מאמי, באמת שהיה טוב ואני מקווה שהכל לאט לאט נרגע ושהאידיוטים-האמריקאים לא זיינו לך את השכל יותר מדי ברגע שאת קוראת את זה. שמתי את הורד שקנית לי (כן כן, היא קנתה לי ורד) באגרטל והוא לא התעקם כמו שחשבת, הוא דווקא די בסדר, וכד'. אז אין לך מה לדאוג. בשלישי אני מקווה שהכל יסתדר ואני אבוא והכל יזרום.
הכי מאוהב שבעולם, נסיכה שלי.
שיהיה בתפארת,
אהבות עולם
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
